הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ:

וכולן ששחטו. מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי אלא אך אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי, דבודקין אותו. ואי ליתיה קמן דלבדקיה, ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין. אלא אף על גב דאין אחרים רואין אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע״פ שאין אחרים רואין אותן:

השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט כו': טבעת זו היא הגדולה והוא גוף מחובר מחלקים רבים והושט וקנה הריאה הסמוכה לה ובתוך אותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותה החכמים חיטי ועליהן נצמדות פיקות של גרגרת וצורת החיטין בטבעת כגון זה: OOO וכששוחט בטבעת עצמה למעלה מן החיטין זו היא הגרמה אבל אם שחט ואפילו בגוף החיטין ונשאר כל שהוא מן החיטים שחיטתו כשירה וזהו פסק ההלכה:

השוחט מתוך הטבעת. פירש הר"ב. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר. והא דקרי לה טבעת סתמא. משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלמות. אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש"י:

מלא החוט. כתב הר"ב. כלומר כל דהו. והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה. ולשונו לשון רש"י הוא: