הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת:

מצינו שקרא הש"י לחלה תרומה שנאמר (במדבר ט״ו:כ׳) חלה תרימו תרומה ואמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳) ומי שאכלה מישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלה שוגג נתחייב בתוספת חומש כמו שנתבאר במסכת תרומות:

והם נכסי כהן. לפי שהוא יכול לקדש בהן אשה:

ועולין באחד ומאה. כמו שנתבאר בתרומות:

וטעונים רחיצת ידים. אפילו שיהיו ידיו טהורות והיא מכלל י"ח דברים שגזרו ועוד יתבאר זה במקומות רבות מסדר טהרות וכשנגעה התרומה או החלה בידו אפי' היא טהורה ולא נטלה ליגע בהן כבר פסל אותן ולפיכך חייב בנטילת ידים לאכול פירות של תרומה ואינו חייב בזה לא בחולין ולא במעשר ועוד יתבאר כל אלו הדברים במקומן:

והערב שמש. לאמרו הש"י ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כ״ב:ז׳) והעיקר אצלנו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה וכבר בארנו זה בתחלת ברכות:

אלא מן המוקף. ענינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד ולא שיוציא מזו העיסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה עיסה האחרת שהיא במקום אחר ונמצא שהפריש שלא מן המוקף על המוקף ושיעור המאמר כן אין נוטלין מן הטהור על הטמא ואין נוטלין אלא מן המוקף וכן תרומת הגורן כמו שזכרנו בתרומות:

ומן הדבר הגמור. לפי שנקראת ראשית ואמרו ראשית דגנך אינו מפריש עד שיהא דגן ענינו עד שיגמור:

עד שישייר מקצת. ענינו לא נקרא ראשית אלא אם נשאר ממנה שיור והוא אמרם מראשית ולא כל ראשית וכן פסקנו ההלכה במסכת תרומות:

חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל:

ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה:

[*וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]:

והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות:

המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות:

ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם:

עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.