מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:

והסומא. דכתיב בבוא כל ישראל ליראות, כשם שהם באים להיראות כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו, לאפוקי סומא ואפילו בעינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה:

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג וכו':רוצה באמרו חג ולא חג הקרבת העולה והשלמים שהוא חייב בהן כמו שבארנו. ודע כי חג השבועות אע"פ שהוא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:

מי שלא חג. פירש הר"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ"פ הרמב"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון:

חוגג את כל הרגל. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר"י. ואע"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]:

ויו"ט האחרון של חג. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו"ט האחרון ת"ל (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו: