דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְדַם הַשֶּׁרֶץ, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וה״ה לבכורים:

דם מהלכי שתים. הוא דם האדם וכבר קדם לך פעמים בזה הסדר כי ז' משקין מכשירין ומכללם הדם והשוה בכאן דם האדם לדם בהמה וכבר ידעת כי שם שרץ נופל על ח' שרצים מב"ח והוא אמרם הש"י (ויקרא י״א:כ״ט) וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר: ואמרו אין חייבין עליו. רצה בו כי מי שאכל דם אלו השרצים אינו חייב כרת כאשר יתחייב אוכל הדם כי העיקר אצלנו דם השרץ כבשרו והוא אמרם רבותינו ז"ל בספרא וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו ועוד יתבארו התולדות היוצאות מזה הענין ומדיני הטומאה במקום אחר:

[*דם מהלכי שתים. פי' הר"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב"ם והר"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]: