הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:

אפילו המלך שואל בשלומו. ודוקא מלך ישראל אבל מלך עובד כוכבים פוסק שלא יהרגנו:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך כו': ענין מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך שיאמר כמו שחמלת על קן הצפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כן רחם עלינו וכל מי שאמר כן בתפלתו משתקים אותו מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקדוש ברוך הוא על העוף ואין הדבר כן שאלו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם וכן אם יאמר על טוב יזכר שמך יוכל אדם להבין מדבר זה שעל הרעה לא יזכר וזה הדבר כנגד הדת כי הקב"ה ראוי להודות לו על הטוב ועל הרע ופירוש סרבן איש מרי כלומר אין לו להמנע יותר מדאי והעובר לפני התיבה הוא שליח צבור:

האומר על קן צפור וכו'. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי"ף איתא נמי הכא:

על קן צפור וכו'. פי' הר"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ"כ הרמב"ם וז"ל רש"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה:

משתקין. כתב הר"ב שעושה מצותיו של הקב"ה רחמים וכו'. לשון הרמב"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע"כ. כלומר זו המצוה וא"נ כיוצא בה. וז"ל בפ"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ"ד אין טעם לשום מצוה. והר"ן פרק ד' דמגילה מ"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע"כ. [*והרמב"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']: