הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה:

אם כיון לבו יצא. לדברי האומר מצות צריכות כוונה צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו, והאומר מצות אין צריכות כוונה מפרש אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן לאפוקי קורא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתרות, דבקריאה כזו לא יצא. ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כוונה:

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא כו': דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם ויחטוף התנועות הראויות למהרם בחטיפה ויוציא האותיות דרך מוצאם ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה בהיות האות מסוף המלה היא בעצמה ראש המלה הבאה אחריה כגון ואבדתם מהרה בכל לבבך וכדומה לו והדברים האלה כולם אי אפשר לכתבם בספר אבל יקחו אותם מפי מלמד שילמדם פה אל פה. ולמפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו. ופי' טעה שגה וחטא. וענין דברו יחזור למקום שטעה על הדרך שזכרו בתוספתא (פ"ב) הוא שאמר טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי יהודה שאמרו לא יצא:

לא יצא. לשון הר"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק עיין בזה במשנה ב' פ"ק דתרומות:

ולא דקדק באותיותיה. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק:

הקורא למפרע. וכתב הר"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר"י ורא"ש:

יחזור למקום שטעה. מ"ש הר"ב והרמב"ם אומר וכו'. בפ"ב מהלכות קריאת שמע והב"י בסימן ס"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ"ש סוף פ"ד דפסחים נ"ו) . א"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק"ש א"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ"כ הרא"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ"ש הר"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא: