הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:

היה קורא בתורה. פרשת קריאת שמע:

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא כו': זמן המקרא הוא אחד מזמני קריאת שמע הקצובים בפרק הקודם לזה. ומה שאמר אם כיון לבו יצא ר"ל אם ישים לבו ומחשבתו ורעיוניו לקריאה ההיא שאפשר לשמור הנקוד ולא יתכוין לקריאת הפרשה. ומה שאמר יצא ר"ל יצא ידי חובתו. ובפרקים הם פרקי קריאת שמע ונבארם אחרי זאת. ודברי רבי מאיר בפרקים שואל מפני הכבוד וקל וחומר להשיב שלום למי שישאל בשלומו וכמו כן מה שאמר באמצע שואל יתחיל הוא לתת שלום וקל וחומר להשיב שלום. ופי' מפני הכבוד הוא לתת שלום או להשיב שלום אל איש ראוי לכבדו כגון אביו או רבו או חכם ממנו ומפני היראה איש שהוא מפחד ממנו כגון אנס או מלשין והלכה כרבי יהודה:

אם כיון לבו וכו'. כתב הר"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י"ד פ' ג' דסוכה:

[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'. פי' הר"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר"ר שמואל שי' דבטור י"ד סימן ר"מ ורמ"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: