עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה, שהלילה נחלק לשלש משמרות. ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וקי״ל דעבד כר׳ יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
מאימתי קורין את שמע בשחרית כו': תכלת הוא שם נופל על הצמר הצבוע כעין תרשיש בלבד. ומה שאמר בין תכלת ללבן ר"ל בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכרתי הוא הירוק. וסוף שעת הקריאה לדעת רבי אליעזר עד הנץ החמה ולדעת רבי יהושע עד ג' שעות לפי שהוא סובר כי מה שאמר הכתוב ובקומך בעת שיהיו כל בני אדם עומדים ממטתם ויש מי שלא יקום ממטתו עד שעברו ג' שעות מן היום והם בני מלכים ועל כן מותר לקרותה עד סוף שעה שלישית. ודע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות וענין הזמניות הם השעות שיש מהם י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ומה שאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום אחד שהיה היום יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת ועל זה היה סובר ומה שאמר לא הפסיד ר"ל לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצר ואהבה וקורא ק"ש ואפילו אחר (שש) [שלש] שעות מן היום אבל שכרו בענין ההוא כמי שקורא בתורה לא כמי שקורא ק"ש בעונתה ומכאן אתה למד שהקורא ק"ש בעונתה שכרו מרובה מקורא בתורה. ואין הלכה כרבי אליעזר והלכה כרבי יהושע וזה במי ששכח אבל לכתחלה הוא חייב לכוון השלמת קריאתה עם הנץ החמה.
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
וגומרה עד הנץ החמה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר"ב במשנה ה' פ"ג. ונ"א ל"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש"ס וברייתא דותיקין גומרין:
הנץ החמה. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר"י וכ"פ בערוך:
שכן דרך בני מלכים לעמוד. וכתבו הר"ב והרמב"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי"ד וריש פרק י"ח דשבת פסקו דלא כמ"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד:
משעה שהכהנים נכנסים - נ"ל דר"ל נכנסין לעיר. דמקואות שלהן היו בשדות (כנדה ס"ז ב') ורק בחוץ לעיר כשרים דאילו תוך העיר פסולין מחשש שאובין (כמקואות פ"ח מ"א) ומדרגילין הטמאים לטבול סמוך לביה"ש כדי שלא יצטרכו לדקדק אטהרה כל היום (כשמעתין ד"ב ע"ב ושבת ל"ה). להכי תוך טבילה וסיפוג. כשנכנסין לעיר כבר העריב שמשן. שהוא צאת ג' כוכבים. ואז קורא ק"ש:
[אב"י ובחידושי פרשתי. דלב"ש הפירוש של בשכבך ובקומך הוא שנכלל במלות אלו ב' כוונות א' הזמן של ק"ש שיהיה בשכבך ובקומך. ב' והאופן איך יקרא. דרך שכיבה וקימה וע"כ צריך לומר כן. דנכלל במלת ובשכבך ובקומך גם הכוונה של אופן הקריאה. דאל"כ למה לא נאמר בערב ובבוקר. ודייקו עוד מדלא אמר בשכיבתך ובקימתך ואמר במקור בשכבך ובקומך. משמע דאינו שוכב כבר. רק רוצה לשכב. והיינו דאמרי ב"ש דרך שכיבה ודרך קימה מיהא כיון דבקם ממש ודאי דרך יראה הוא. מודים דאפילו אינו בדרך קימה אלא בקימה ממש נמי שפיר עביד [או נוכל לומר דגם דרך קימה דוקא כמו דרך שכיבה]. הכלל היוצא. דלב"ש ב' הכוונות הולכות בדרך א' דהן קביעות הזמן הן קביעות האופן הם בדרך חיוב שצריך להיות בזמן שכיבה ודוקא דרך שכיבה וכן לענין ובקומך. ועל זה משיבים ב"ה. א"כ למה נאמר ובלכתך בדרך. כלומר א"כ דצריך דוקא לקרות באופן זה. א"כ ה"ה באם הולך בדרך נמי צריך לקרות דרך שכיבה וקימה. ול"ל כלל ובלכתך בדרך. וכי ס"ד דבאם הולך בדרך יהיה פטור ממצות. אלא ע"כ דבלכתך בדרך לגלויי אתא דיכול לקרות אפילו בדרך הליכה. וא"כ ממילא הכוונה במלות ובשכבך ובקומך רק על קביעת זמן. שיהיה בזמן שכיבה וקימה. לא על האופן איך יקרא. דהרי יכול לקרות אפילו דרך הליכה ובשעה שהולך ודאי אין בו לא דרך שכיבה ולא דרך קימה. ואע"ג דלפי מה דמסיק בגמרא גם לב"ה קרא דבלכתך בדרך אתא למעוטי שלוחי מצוה דפטורים. ורק ממילא שמעינן דיכול לקרות בכל אופן. וא"כ איך אמרי ב"ה במשנה לשון למה נאמר. הרי צריך לכתוב כדי למעוטי שלוחי מצוה. י"ל דבאמת בתחילה הויכוח שבין ב"ש לב"ה היה ב"ה אמרו למה נאמר. ואחר שהעלו ב"ש שצריך למכתב למעוטי שלוחי מצוה. אמרי ב"ה לא לשון למה נאמר. אלא לשון ממילא ש"מ או י"ל דה"ק למה נאמר מלת בדרך. דהול"ל ובלכתך. בלכת דידך לא דמצוה ודו"ק]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · בְּרָכוֹת א׳ ב׳
א׳
בתוי"ט ד"ה וגומרה עד הנץ החמה כו' ונ"א ל"ג וגומרה כו'. מזה נראה כי רק התיבה וגומרה ל"ג. ומה שמסובב (בקצת דפוסים בגמ') בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי "עד הנה"ח" ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה הנץ החמה. מש"כ בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה (בראשית מ' י'):
