הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תְּבָלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פוֹטֵר בְּמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף:

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כו':אמרם כרגלי השואל אפילו לא נתן לו אותו הבגד אלא ביום טוב כיון שקדם שאילתו מערב יום טוב הרי היא כרגלי השואל. ואמרם כרגלי המשאיל ואפילו היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יום טוב לא נאמר שיהיה עיקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי בעליו ואין הלכה כרבי יהודה. ואמרם כרגלי שתיהן ענינו שבאותה העיסה הוי בה שותפות כדי שלא תלך אותה העיסה אלא עד מקום ששתיהן יכולין לילך שאם האחת ערבה למזרח אלפים אמה שא"א לה ללכת במערב אפילו זרת אחת כמו שנתבאר והאחרת ערבה במערב אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת בצד המזרח כלל אותה העיסה לא יזיזנה ממקומה:

מערב י"ט. כתב הר"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש"י:

ביום טוב. כתב הר"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י"ט זה לא א"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ':

כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר"ן מסיק בנדרים פ"ו דף נ"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר: