בֵּיצָה ד׳ · א׳

המביא. ממקום למקום. בתוך התחום:

המביא כדי יין ממקום למקום כו':העיקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשינוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר. ומתחילין בערמת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורצה בכאן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם העצים:

ממקום למקום. לשון הר"ב בתוך התחום ומסיים רש"י או ע"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תח"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע"כ. ובודאי שזו היא דעת רש"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב"י עצמו בסימן שכ"ג] אלא דלדבריהם ביו"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ:

לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש"י והטור סי' תק"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר:

בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו:

שבמוקצה. כתב הר"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה: