בֵּיצָה ב׳ · א׳

לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת בקדירה בפ"ע

[ומ"כ בשם תשו' מהר"מ ר"ב סי' תרנ"ד דבשכח לערב מעיו"ט אפילו ביו"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש"ס א"כ ביו"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א"כ בשכח לא פשע, עכת"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע"כ דה"ק אין ה"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו"ט, ואפ"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה"ק, אין ה"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ"ל דקיי"ל כרבא, ואדרבה נ"ל ראיה ברורה דקיי"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש"ס [פסחים דמ"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש"מ דנקט הכי מדקיי"ל הכי. והן אמת שהר"ן [פסחים קמ"ו ב'] כ' בשם הרמב"ן מדקיי"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. ואילה"ק לר"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו"ט לשבת אסור כ"ש מיו"ט לחול, וא"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו"ט לשבת, הרי בנולד ביו"ט מותר בחול, אע"כ נולדה ביו"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא"כ לא קיי"ל כרב חסדא רק כרבה דס"ל הואיל, כר"ן הנ"ל, והרי לרבה דמקשי לר"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע"כ צ"ל דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט רק משום הואיל, וא"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר"מ ר"ב הנ"ל. אולם הרמב"ם [בפ"ו מיו"ט] כ' בפירוש דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע"ג דרט"ז כ'[תקכ"ז סקי"ג] דבשעת הדחק קיי"ל כרבא, עכ"פ אפילו נימא דקיי"ל כרבא, הרי הרא"ש כ' דהנ"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו"ט, לרבא מותר לערב ביו"ט עצמו ולא לרב אשי. אע"כ דכה"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די"ז] מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע"ג דשכח ולא פשע, עכ"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת ע"ת מעיו"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע"ת מעיו"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע"ג דבעובדא דסמיא [דט"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג"א תקכ"ז סק"ו]. אבל הא שיניח הע"ת מעיו"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ"ש רש"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו"ט היא, להכי אין ה"נ דגם שכחתו שמעיו"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב"מ דל"ה א']. דאי"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י"ט ב' ותוס' שבועות ד"ל ע"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר"ן [פסחים קנ"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי"ל כן [כא"ח רצ"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס"ל אפילו בפשע מבדיל אח"כ. ואילה"ק מא"ח [ק"ח ס"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ"פ י"ל דהו"ל פשיעה ודו"ק כך נ"ל. ועי' רמג"א [שם סקי"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע"ת ביו"ט ב', לאו דיליה דמהר"ם ר"ב הנ"ל היא, דכבר הביא כן רב"י בטור בסוף הסי' בשם מהר"ש ברונבורג ז"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]:

במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. עי' לקמן (י"ז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כתב דאפי' לחול שרי ואולי יכוון כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועי' ט"ז סי' תקכ"ז סק"כ. או יל"פ האי ואם כמו ואפי' כמש"כ בברכות (ל"ד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (ל"א) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:

שם ושוין כו' שהן ב"ת. לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגי במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (י"ז ב') דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין ביה ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:

בתוי"ט ד"ה אכלו כו' וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבשל כ"צ שבת. לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחלה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:

[בתו"ח בד"ה ובשו"ע סי' תקכ"ז פסק כו' וכן פסק הרמב"ם והטור. נ"ב כן העיר התוי"ט ד"ה ואם שייר. מהגרמ"ש]: