בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטֹּל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעֲנֵעַ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

בככותבת. תמרה:

בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסולם כו':בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע כו':אין מחלוקת ביניהם בסולם של עליה שאסור לטלטלו ואין חולקין בסולם של שובך ברשות הרבים שאסור להוליכו משובך לשובך כי הרואה אותו מוליך סולם יאמר לתקן גג ביתו מוליכו ויחשוד אותו בחילול מועד אבל המחלוקת ביניהם הוא ברשות היחיד בית שמאי אומרים כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והדבר כן הוא אבל בית הלל מתירין זה המעט מפני שמחת יום טוב. ומה שאמרו בית שמאי שאסור ליקח היונים ביום טוב אלא א"כ נענע מערב יום טוב הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנסת יום טוב ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה אבל בבריכה שניה והבאים אחריהם אין מחלוקת ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל:

ובית הלל מתירין. פי' הר"ב משום שמחת יו"ט ואע"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ. וטעמא כמ"ש רש"י בגמ' דהכא אליביה דב"ש דהיכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד ע"כ. והכא נמי הא איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמ' דהכא נמי שובכו מוכיח עליו. ופי' הר"ן כלומר שובכו של סולם מוכיח. שהוא ניכר שהוא לשם שובך:

אלא אם כן נענע. עיין סוף פרק ד':

עומד ואומר. מבעוד יום. רש"י:

זה וזה אני נוטל. אבל לא סגי ליה לומר מכאן אני נוטל. אע"ג דקיי"ל בדרבנן יש ברירה כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי. דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים. ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין. א"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי למנועי משמחת יו"ט. גמרא. ועיין סוף פרק ד':