מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:

מעשר בהמה. כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו, ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום:

מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ כו': כבר זכרנו פעמים רבות שהמעשר בהמה מקריבין ממנו חלבו ודמו ואוכלין אותו הבעלים בירושלים ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום. ומה שאמר בכאן שהוא נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית הוא דין תורה אבל משום תקלה אמרו אינו נוהג אלא בפני הבית גזירה שמא לא יהא שם מקדש ויאכל חוצה לארץ בלא מום. ומ"ש אבל לא במוקדשין ואפי' היו קדשים קלים ואפי' על דעת האומרים קדשים קלים ממון בעלים הוא. וחדש הוא הנולד באותה שנה וישן הוא הנולד בשנה שלפניה אמר רחמנא עשר תעשר וגו' אמרו בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכמו שמעשר דגן אין מעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן לפי שנאמר היוצא השדה שנה שנה כך מעשר בהמה לא יהא אלא שנה שנה ר"ל אין מעשרין משנה לחברתה:

מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס':

נוהג בארץ ובח"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח"ל ויקריבנו ת"ל (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש"מ והשתא אי דלא כר"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס"ל דלא כר"ע:

ושלא בפני הבית. כתב הר"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד"ת כמ"ש ברפ"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש"י שהעתקתי ברפ"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ"ק דף ג' דאה"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש"ך:

ומתעשרין מזה על זה. כתב הר"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב"ם פ"ז מה"ב. וכדכתב הר"ב בפ"ק משנה ד':

[*בחדש. פי' הר"ב שנולדו אחר ר"ח אלול. שהוא ר"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה':

ואין מתעשרין כו'. כתב הר"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ"ג ע"ב] ולעיל ברפ"ק דר"ה לא דקדק הר"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק"ו ולעיל בפ"ה מ"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע"ג דלר"י בר"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]: