בְּכוֹרוֹת ח׳ · ב׳

ואינו בכור לכהן שא"צ ליתן לכהן הה' סלעים בעד פדיונו:

אמר המפרש. לכאורה מסוגיא דש"ס [כתובות ק"ב א'] משמע דפירושא דמתניתין אינו עולה בקנה א' עם פירושינו הנ"ל. דהרי לפי מאי דקיי"ל כרבי יוחנן שם דהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה. חייב לשלם לו אף שלא לוה ממנו מעולם. [ח"מ מ']. ואפילו לא חתם שמו תחת הכתב. וגם לא הזכיר שמו בהכתב. רק כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה. חייב לשלם. [כח"מ ס"ט א']. א"כ מה"ט כשכתב להכהן שחייב לו הה' סלעים. חייב לשלם לו. ולא מטעם שכבר השתעבד לו מדאורייתא כמ"ש לעיל. ורק לר"ל אצטריך הש"ס לאוקמא הכי. והרי לא קיי"ל כוותיה. אמנם אעפ"כ אי אפשר לפרש כן. דהרי מתניתין דידן סתמא קתני. דמשמע אפילו כתב להכהן בהשטר או שאמר להכהן בשעה שנתן לו השטר שמתחייב לו הה' סלעים בעבור פדיון בנו [וכן כתב בפירוש בי"ד סי' ש"ה]. ובכה"ג ודאי ס"ל לרבי יוחנן הנ"ל. דעכ"פ מדפירש דרק בעבור הפדיון מתחייב. א"כ כשבנו אינו פדוי. אמאי יתחייב. ליתן להכהן. ואת"ל אף בדפירש כן. עכ"פ כיון דמדרבנן אין בנו פדוי הו"ל כמתנה על מ"ש בתורה. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דנ"ו א']. ובכה"ג תנאי בטל ומעשה קיים [כאה"ע ל"ח]. ליתא. דכבר הוכחנו במקום אחר דכל שלא אמר באם או על מנת. אינו תנאי כלל. רק פירוש וגמר דברים. תדע. דהרי מעשים בכל יום דאמרינן הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'. ואי נימא דכל כי האי לישנא הוה תנאי. והו"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך טבעת זו. וא"כ הו"ל כמעשה קודם לתנאי דג"כ תנאי בשל ומעשה קיים. אלא כל כה"ג מדלא אמר אם או ע"מ לא מחשב תנאי כלל רק פירש הדברים שאמר תחלה. וכשלא קשר ב' העניינים יחד במלת בשביל או באות ב [כמו בטבעת]. אם רצה המקבל מקיים ענין א' ומבטל השני. כהאי דאמר הבו ליה ת' זוז לפלניא ולנסיב ברתי. דאמרינן ת' זוז שקיל. וברתי' אי בעי לא נסיב [כביצה ד"כ ע"א]. ועי' מ"ש בפירושינו סוף פ"ו דפיאה מי"א בהחדושים [בועז אות ו]. ותו הרי אפילו בכל אומדנא דמוכח מפקינן ממונא ע"י דיין מומחה [כח"מ ט"ו ד']. וכ"כ בזבן ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק [כח"מ ר"ז ג'] דאמרינן גם לדידן כשלא נתקיים גמר דבריו בטל כל הענין. וא"כ מכ"ש הכא דאין כאן אומדנא רק דברים ברורים שלא נתן להכהן השט"ח רק בעבור הפדיון. ואי"ל דהך דהכא דמיא לפלוגתא דרב ושמואל [קדושין מ"ו ב'] במקדש אחותו. דקיי"ל כשמואל דמעות מתנה [אה"ע נ' א' ב']. ליתא. דזה דוקא באחותו. דדעתיה קרובה לגבה. ולא בנוכראה [כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ ססי' ל"ט]. ותו התם אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו. משא"כ הכא וכי ס"ד שאדם יודע דלא מהני פדיון שע"י שטר כזה. והרי מדאורייתא מהני פדיון כזה לעולא בש"ס. אע"כ דכשפירש בדבריו או בכתב שנותן לו השטר רק בעבור הפדיון. גם לר' יוחנן לא התחייב לתת לו הה' סלעים ורק לסלקא דעתיה דש"ס התם בכתובות הוה מוקי לה לר' יוחנן בנתן לו השטר סתם. ולהכי אף שבנו אינו פדוי אפ"ה כבר התחייב ליתן לו. דדברים שבלב אינן דברים. אבל במסקנא דלר"ל משו"ה חייב ליתן לו משום שהבן פדוי מדאורייתא. א"כ גם לר' יוחנן מתוקמי הכי. ואפילו פירש בדבריו שנותנו בעבור פדיון בנו. חייב ליתן לו כפי שהתחייב. משום דמדאורייתא בנוי פדוי. וכה"ג משני לרב [בקדושין מ"ו ב'] בתורם קישות ונמצא מרה [ע"ש] ועי' מ"ש תוס' כתובות ק"ב א' ד"ה ת"ש וד"ה אמאי]:

בתוי"ט ד"ה רש"א כו' וסברא תמוה היא זו דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך לידה כו'. ותימה דהוא עצמו הביא לעיל בד"ה שניהם מהתוספות שהוכיחו מגמרא דר"פ יוצא דופן דלשון לידה לא משמע דרך לידה דוקא. אבל הא דנצרך למילף מתלד דגבי יולדת. הוא רק כדי שלא נילף לידה לידה מבכור בהמה עי' בתוספות: