הֶחָרוּם, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ חָרוּם, הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאֶחָת. שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה, וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאֶחָת, סָכֵי שֶׁמֶשׁ, זוּגְדוֹס, וְהַצִּירָן. וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן:

והלפתן. שראשו דומה ללפת, שרחבה מלמעלה והולכת וכלה מלמטה:

החרום פסול איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו': חרום הוא שגובה חוטמו שפל מאד: ומה שאמר שתי עיניו למעלן ולמטה הוא שיהא שתי עיניו בפניו למעלה מן הראוי או למטה מן הראוי (עד) שיהיו שניהם במקום הראוי אלא שרואה את החדר ואת העלייה כולן כא' והוא המעוות והוא מ"ש שמדבר עם חבירו ואחר אומר שרואהו וזהו ענין המעוות: וסכי שמש כבר אמרו שהן שונאי השמש ר"ל שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותן ולא יארע זה אלא למי שנתרחבה בבת עינו וידוע שיש בגוף אברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתן וכשיהיה בין אחד לחבירו שנוי באיזה דבר שיהא אותו שנוי כגון שיהא בגב עינו אחת שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא הא' מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שתורה והשני כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשני קטנה או אחת משני עפעפיו לבן והשני שחור וכן בשאר האברים שהן זוגות ושאר השנויין הרי האיש ההוא בעל מום: זוגדס ויקרא זגדס ענינו בעל שנוי בשני הדברים שאין ראוין שיהא בהן שנוי וצירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצת עיניו תמיד והוא מה שאמר בפירוש השם הזה דמעות זולפות. ושנשרו ריסי עיניו הוא מי שנפלו שער עפעפיו ועל זה אמר שהוא פסול מפני מראית העין כשישאר מן השער שום דבר לצד עיקרו אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר או שער העפעפים הרבה מאד ודוחק זה לזה הרי אלו שני מומים גדולים וכן אמרו בברייתא הלופן והתימר ואמרו בגמרא דלופן דנפישי זיפי תימר שתמו זיפיה וזיפי הם ריסי העין וההפרש שיש בין המומין שכוללים האדם והבהמה ובין המומין המיוחדים לאדם והמומין שנאסר להם משום מראית העין הוא זה שכל מי שיש בו מהמומין הכוללין אדם ובהמה אם עבר חלל עבודתו ומי שיש בו מום מן המיוחדים לאדם לא חלל עבודתו אבל הוא לוקה ומי שהוא פסול מפני מראית העין לא חלל ואינו לוקה ואפי' עבר ועבד:

איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו'. ול' חרום מל' כל חרם אשר יחרם. והחרמתי [את] עריהם ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים. כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם [משנה ג' פ' בתרא דיבמות] ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה. הרמב"ן שם:

שתי עיניו למעלה וכו'. דת"ר בעינו [תבלול בעינו דה"ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו':

מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י. וכן דעת הרמב"ם ספ"ח מהב"מ. וכן במתני' דלקמן דתנן נמי הכי. ולא קאי אלא אדסמיך ליה כמו שאפרש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב. וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם וכו' וכן אי נפישי שערי. ודוחק זה לזה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב. וג' דינים חלוקים יש וכו'. והמומין היתרים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד. כן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ו מהלכות ביאת מקדש. ואע"ג דלא כתיב ביה לאו בהדיא. דלא ילפינן לה אלא מדיוקא דאיש השוה מזרע אהרן בעי מומא. הא שאינו שוה כו'. כמ"ש לעיל. אפ"ה מחייבו מלקות. דלא אמרינן. אלא לאו הבא מכלל עשה עשה. והאי לאו מכלל עשה קאתי. כך נ"ל לדעת הרמב"ם. אבל רש"י כתב וז"ל. עשה מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם [עבד] דהכי משמע השוה בזרעו אהרן [ואין בו מום] הוי כהן ויעבוד. שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ע"כ. ומשמע דגרס בהדיא בגמרא. דעובר בעשה: