בְּכוֹרוֹת ה׳ · א׳

כל פסולי המוקדשים קדשים שהוממו ונפדו:

ותמהני א"כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי"ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ"ש דק' שהיה לנו עכ"פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה"ע קע"ז]. ואת"ל אע"ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי"ד קפ"ג וריב"ש תכ"ה. ועיין מנחת יעקב בי"ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה"ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש"ך י"ד קי"ט סקי"ט]. וא"כ ה"נ עכ"פ הו"ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת"ל דמשו"ה אינה חשודה לאותו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו' ריב"ש תכ"ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא"כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי"ד סי' ב' ס"ד]. והרי מה"ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה"ע כ"ב א']. ליתא דא"כ הא דקיי"ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי"ד קי"ט]. והיכא משכח"ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע"כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי' מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב' סכינים א' פגום וא' אינו פגום. אמרי' דבאינו פגום שחיט [כי"ד ב' ס"ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת"ל עכ"פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ"פ ק"ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א"א. ואת"ל זנות לא שכיח (כגיטין די"ז ב'). ומלתא דל"ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס"ג ב'). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת"ל עכ"פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד"ה ב'). ליתא. דהרי בכתובות (דל"ו ב') מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ"ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די"א ב'). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי' בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי"ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י"ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ"א ב'). ואע"ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה"ע סי' ד' סי"ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו"ל ספק סוטה כירושלמי פ"ק דכתובות. עוד י"ל דלכל אונס יש קול. רק י"א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי' מ"מ פי"ח מא"ב ה"י ועי' באה"ע סי' ו' סי"ב וקע"ח ס"ג ודו"ק ועי' ברא"ש בסוגיא דפתח פתוח מ"ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא"ש על זה וע"ש]. ותדע. דאל"כ ק' אהא דאמרי' (ביבמות ד"פ ע"ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב"ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א"כ הדרי כל קושיות התוס' לדוכתא (כקדושין דע"ג א" ד"ה מאי, וע"ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ"כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לומר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט"ו ב'). י"ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע"י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו"ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט"ו ב'). משא"כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע"י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד"ל ע"ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד"ו א') למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ"ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנמצאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ"ל דתליה באשלי רברבי. די"א דהא דקיי"ל כר"ג דנאמנת (כאה"ע סי' ס"ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ"מ פט"ו מא"ב ה"י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ"ש רמל"מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור"ר יוסף קארא שליט"א. תי' דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי"ג ב' וקדושין דפ"א א'] א"כ י"ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא"כ בעל זה. אע"ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די"א ב']. עכ"פ מדידע שכבר נכשלה. כ"ש שיוסיף שמירה על שמירתו:

במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן אשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:

שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לבל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:

שם בתוי"ט ד"ה בבכור כו' דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה הכ"מ פ"ו מה"ב. וכ"מ מלשון הרמב"ם שם שכתב בהל' ה' מע"ב אסור למוכרו כשהוא תמים כו' ובהל' ו' כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ כו' והוא תמוה דהא מדקאמר הגמרא אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים כו'. מוכח דמחיים אסור למכרו אף כשהוא בע"מ דומיא דתמורה. וכן לדרשה דר"ש בי"צ לקמן איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' ובבע"מ משתעי קרא כדפרש"י וצע"ג: