שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר:

טנוף. אבעבועות של דם שפולטת הבהמה. ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא:

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ כו': עיקר המחלוקת האלה כמו שאני מגיד והוא שהכתוב אסר לגזוז צמר הבכור וחייב לאוכלו תוך שנתו שנולד בו כמו שיתבאר אם היה תמים ואם היה בעל מום לפי שנה בשנה וכשיפול בו מום אסור ליהנות בגיזתו כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו וכשישחטהו מותר לו ליהנות בצמר שעליו אבל מה שנשר ממנו בעודו חי קודם השחיטה ר' יהודה אומר שעקביא מתיר אותו אחר שחיטתו וחכמים מעמידים אותו באיסורו ואפילו אחר שחיטה שהוא אסור בהנאה ור' יוסי אומר אפילו חכמים מתירים ליהנות ממנו אחר שחיטה [ולא שהה] ולא נחלקו אלא אם מת איך יהא דין אותו הצמר שנשר ממנו בעודו חי אחר מותו חכמים אוסרים גזירה שמא ישהה אותו שנים כדי להנות בכל מה שנשר ממנו לאחר מותו ועקביא מתיר ופסק ההלכה שמחלוקתם לאחר שחיטה אבל לאחר מיתה אפילו עקביא אוסר ומה שאמר את שהוא נראה עם הגיזה הרי הוא כאילו נשר ודינו שהוא אסור בהנאה ואפילו לאחר שחיטה על דעת חכמים. אמר היכי דמי שאינו נראה עמו כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו והלכה כחכמים:

עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו':

ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר"י היא. ואי במת לכ"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא.