הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה כו': טינוף ידוע והכוונה במקום הזה שתפיל שום דבר שיאמרו עליו רועי הבהמות שהוא הריון אלא שנפסד אע"פ שאין בו דמות כל עיקר ואמר אין טינוף פחות מל' יום והדבר הזה שמפלת ר"ל הטינוף צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה. ויתבונן ממותרות דם הנדות ושכבת הזרע כמין כסוי על העובר בתוך הקרום שעליו ששמו שליא והעובר בתוך השליא ומעל לשליא קרום שיש בו דמות דם נקרש הוא הנקרא שפיר ופירוש ששפעה חררת דם שהפילה חתיכת דם והחתיכה הזאת אינה מטמאה בשום צד לפי שאינה שום דבר אבל היא נקברת להודיע שהיא נפטרת מן הבכורה והלכה כר' אליעזר בן יעקב וכר"ע:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
מכאן ואילך ספק. ובגמרא [אמאי ספק] הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא כי אזלינן בתר רובא. ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה. כגון עובר הבהמה דתלי בהרבעה. ואיכא למיחש שמא לא [עלה] עליה זכר. לא:
זה הכלל כו'. לא לאתויי אלא נקוט האי כללא קאמר. וכדאמרינן בגמרא פ"ג דמגילה אמתני' ב' כמו שכתבתי שם:
ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם. והפסידו ובטל. רמב"ם פ"ד מהלכות בכורות ואפרשיהו במ"ד פ"ג דנדה:
הרי זו תקבר. פי' הר"ב. להודיע שנפטרה כו'. דמשום עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה. למחצה דנקיבות כמ"ש הר"ב סוף פרק ד' דחולין במבכרת שהפילה שליא דישליכוה לכלבים. אלא הכא היינו טעמא דקוברה כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא א"צ פרסום. דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שנפטרה מן הבכורה. הר"ן שם וכ"כ התוס':
ובעדות עכומ"ז יש י' חלוקים (א) אין עכומ"ז נאמן אפילו במסל"ת. ואפילו אין לו הנאה בעדותו. באיסור דאורייתא. ואפילו להחמיר [י"ד קי"ח ש"ך סקל"ח. וסי' קכ"ז ש"ך סק"כ וססי' רצ"ד]. ואפילו יש אומדנא להחמיר שכדבריו כן הוא. אפ"ה אינו נאמן [ק"ל ס"ח]. ורק בהעלת מום בבכור נאמן להחמיר כשיש אומדנא כדבריו. משום דבל"ז בהטלת מום בבכור אזלינן בתר אומדנא [י"ד שי"ג ש"ך סק"ד]. (ב) וכ"ש שאינו נאמן להקל באיסור דאורייתא. אפילו לא אתחזק איסורא [י"ד ש"ך סימן צ"ח סק"ב. וקכ"ז ש"ך סק"כ]. (ג) אמנם במהימן ליה. אז אפילו אינו מסל"ת נאמן להחמיר [ש"ך סי' ט"ז סקכ"ד]. (ד) וכ"כ בדבר שמקחו בידו. נאמן להחמיר. מדאית ליה מגו דלא הוה מזבן ליה. [עי' לקמן סי' ח'] מיהו בי"ל שמתכוון להשביח מקחו. גם באית ליה הך מגו אינו נאמן אפילו להחמיר [תשו' רשב"א קי"ח]. (ה) מיהו בעדות אשה נאמן במסל"ת אפילו לקולא. וכל מסל"ת היינו שלא שאלו לו. אלא שמעצמו אמר כך [ב"ק קי"ד ב' ואה"ע סי' י"ז ס"ג. וקנ"ח ס"ג. ועי' בי"ד ססי' ט"ו]. (ו) וכ"כ באית ליה לעכומ"ז מגו נאמן ג"כ להקל בכל איסור דאורייתא במסל"ת. כמש"ל [הט"ז שט"ז סק"ד. ועי' ש"ך שם סק"ב]. (ז) וכ"כ באיכא למיקם עלה דמלתא. נאמן ג"כ להקל במסל"ת בכל איסור דאורייתא [ש"ך סי' צ"ח סק"ג]. (ח) אולם באיסור דרבנן כשלא אתחזק איסורא כגון שהביא לישראל ביצים ביו"ט ואומר מסל"ת שנולדו אתמול. אם לא ידע מנהג ישראל נאמן להקל. ורק בידע מנהג ישראל. אינו נאמן להקל דאמרינן להשביח מקחו אמר כן [א"ח תקי"ג. מג"א סקי"א]. וכ"כ ביו"ט שאחר שבת. ואומר שנולדו קודם שבת. אפילו לא ידע דנולד משבת ליו"ט אסור לישראל. אינו נאמן מדהו"ל איסור דאורייתא [שם]. (ט) וכ"כ אפילו אתחזק איסורא. והוא איסור דרבנן. כגון בשר שנתבשל. ואינו ידוע אם הדיחוהו אחר מליחה. ועכומ"ז מעיד שהדיחוהו. נאמן במסל"ת. אם מסתבר כדבריו. כגון התם דעכומ"ז אמנקיותא קפדי להדיח הבשר מהמלח שעליו. אבל בליכא סברא כדבריו. כגון שמעיד מסל"ת שהכשיר כלי. אע"פ שהוא רק איסור דרבנן. כיון דאתחזק איסורא אינו נאמן מסל"ת [י"ד קל"ז ש"ך סקי"ט]. (י) ואם בישראל אפילו קטן יוצא ונכנס. אז א"צ מסל"ת שלו. דמסתמא הדיח מדיודע דישראל עושין כך. מרתת מלשנות [סי' ס"ט ס"י]. ואפילו באיסור דאורייתא בכה"ג לא חיישינן שיכשילו כך. כגון בשר וחלב שעומדין ב' קדרות אצל האש לא חיישינן שעשה שם תערובות כשישראל יוצא ונכנס. אפילו קטן. מדמרתת [קי"ח י"א]. ועיין מ"ש בקופת הרוכלין בכללי הכנה בסימן ג' מש"ש בס"ד: