הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור כו׳, ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם י״ח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר כו': חייב באחריותו הוא שיהא חייב להביא טלה ביד כהן ואם מת הטלה קודם שיגיע ליד כהן חייב לשלם טלה אחר לכהן על דעת ר' אליעזר לפי שהוא מקיש בכור חמור לבכור אדם כמו שאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועדות זה אמת והלכה בכולן כחכמים:

כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':

וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:

ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]: