בָּבָא מְצִיעָא ט׳ · ב׳

לחרוש אחריו. אחר הקצירה או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבה וימותו:

המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין כו': צריך אתה לידע אלו השלשת שמות על איזה ענין הם נופלין והם שוכר וחוכר ומקבל וזה כי השוכר הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר ומקבל הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או השליש וחוכר הוא ששוכר הקרקע בשיעור ידוע מחטים או משאר הזרעים הנזרעים והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מדה ממין פלוני מן הזרעים בין שתעשה הארץ הרבה או מעט ועוד פירוש מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ורצונו לומר חוכר או שוכר וכאילו אמר המקבל שדה בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה והלכה שלפניה מקבל זה הדין בעצמו בשוכר ג"כ לטעם שפירשנו: ואמרו השכיר לו בית השלחין להודיענו שכוונתו שיהיה כמו שהוא עכשיו כל זמן שהוא ברשותו לפיכך יפחות לו משכירותו. ופירוש מנכה יפחות:

בית השלחין. כתב הר"ב קרקע יבשה וכו'. ובריש מועד קטן מפרש הר"ב דשלחין כמו משלהי ע"ש. ומהר"ר ואלק כהן כתב בשולחן ערוך סימן שכ"א [סעיף א] אמתניתין דהכא על שם שנאמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות. ע"כ. וזה תימה בעיני דזה הכתוב במי הגשמים נאמר. וכן הביאו הגמרא. וכן לשון רשב"ם בפ"ד דב"ב דף ס"ח על כל השדות. ושדה הבעל שדי לו בימי הגשמים בכלל. וכמ"ש שם במ"ז בס"ד. אבל הכא דמיירי דיש בו מעין. ואינו מסתפק במי גשמים. לא איירי בבית הבעל ולפיכך הפירוש משלהי:

יבש המעין. כתב הר"ב שבה. כלומר שנמשך בה מן הנהר הגדול. דאילו יבש הנהר הגדול. הוי מכת מדינה. דמנכין מחכורו כדתנן במ"ו. גמרא:

מן חכורו. פירש הר"ב אם קבלה בחכירות וכו'.. וכן לשון רש"י ומשום דמתניתין חכורו תנן. נקטי להו נמי בקבלה בחכירות. אבל בהדיא איתא בגמרא דמתניתין בין בחכירות. בין בקבלנות. ומיהו לענין הדיוק דהא יבש הנהר הגדול דהוי מכת מדינה. איכא בינייהו לאחרונים המחברים דסברי דהכא נמי דוקא בחכירות מנכה. אבל בקבלנות לא. כמו באכלה חגב דמתניתין ו':

חכור לי בית השלחין זה. כתב הר"ב גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה. וכן ל' רש"י. ולישנא דגמרא הכי הוא מדקאמר זה. מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר. דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. אבל הרי"ף העתיק בית השלחין זו למה לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' שכירות שלא אמר ליה הזה. אלא כמו שאמר ליה כמות שהיא עתה: