הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) בַּחוּץ תַּעֲמֹד. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים, נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד, וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַיּוֹם. וְאִם מֵת, אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. וְלֹא רֵחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:
הטקסט מוצג עם ניקוד
המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד כו': אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה כו': החובל את הרחים עובר משום לא תעשה כו': אמר רחמנא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו רצונו לומר לא תשכב ועבוטו אצלך אלא יחזיר לו מה שאינו יכול לעמוד בלתו ואין אצלו מה שיחליף במקומו כמו שבאר השם יתברך כי היא כסותו לבדה וגו' ואין הלכה כרשב"ג ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה:
לא ימשכננו אלא בב"ד. פירש הר"ב ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק. ואומר ר"י דמדרבנן הוא. כדקאמר בגמרא. בעל חוב. ניתוח נמי לא. גזירה שמא יכנס בביתו. תוספות. וכן כתב נ"י. ומהר"ר ואלק כתב בש"ע סימן צ"ז דהרמב"ם והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. ויהיב טעמייהו. דביתו דכתיב בקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט דלאו דוקא אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמיט בחזקה מה שעליו או שבידו. בפגעו בו בחוץ. ושליח בית דין שרייה קרא. דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי. עכ"ד. וצריך לומר דבגמרא דקאמר שמא יכנס וכו'. טעמא דקרא מפרש. ולא גרס גזירה כלשון התוספות. וכן לא גרסינן בספרים שבידינו:
ולא יכנס לביתו. פירש הר"ב אפילו שליח בית דין וכו'. וכתב הרא"ש תימה ואם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו. ולפירוש ר"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון. אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו. שליח בית דין נכנס לביתו. ע"כ:
שנאמר בחוץ תעמוד. דתניא ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד [ויוציא אליך העבוט] איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא. אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין:
ומניח אחד. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו והדר מפרש איזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר"ב העתיק ומחזיר אחד. וכן הגירסא בירושלמי. ורי"ף והרא"ש. וניחא טפי:
ואת המחרישה ביום. והקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא. ואין ממשכנין אותו. ותירצו במשכנו בלילה. שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום. חובלן בלילה. ומחזירן ביום. המגיד פ"ג מהלכות מלוה. ומרבינן [בירושלמי] להשבת כלי אוכל נפש. מהשיב תשיב. נ"י. וכתב עוד לענין קושית המפרשים דמתניתין באם עבר וחבל מיירי:
ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. פירש רש"י אלא ימכרנו ויגבה חובו. ע"כ. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה. ובגמרא אמר רבי מאיר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין [מעיקרא] שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתבו התוס' שהקשה הר"ר אלחנן למה חוזרין וממשכנין. ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור. וגם ימהר לפרוע חובו. ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו עד כאן:
אלא עד שלשים יום. כתב הר"ב זמן ב"ד. וכן כתב רש"י וטעמייהו דהכי אמרינן פרק דלקמן במשנה ד'. כמ"ש שם הר"ב:
בין שהיא עשירה. כתב הר"ב משום דאיכא למאן דאמר עניה הוא דאין ממשכנין וכו' אבל עשירה דליכא למימר הכי. דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב (דברים כ"ד) ועיין מה שהקשיתי לשאול בזה במשנה ה' פ"ב דיבמות:
אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול. לשון נ"י אפי' לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו אלא לעבור עליה בשני לאוין. כן כתב הרשב"א. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ. דעל פי ב"ד נמי אין ממשכנין אותה. וכן כתב הרא"ש ז"ל *) בתוספות. דלא יחבול רחים ולא תחבול וכו' בא לאסור נתוח המותר במקום אחר. ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע. אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר. תנהו ענין לנתוח. ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה. ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. ע"כ:
החובל את הרחים. גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל [שם] שאפילו בשעת הלואה אסור. ואינו מחוור. נ"י:
רחים. פירוש של יד שהוא מטלטלים ושייך ביה משכון אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון. אלא גוביינה כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור סימן צ"ז. וקצת קשה דבסוף סימן ק"ו. כתב בשם הרא"ש בבא להפרע שלא בפניו שיכולין ב"ד למשכן קרקע. כמו להפרע מקרקע. דמשכון יותר טוב לו ללוה:
וחייב משום שני כלים. פירוש אפילו בהתראה אחת. אם חבל בפעם אחת רחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחים ורכב. לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב. כדאמר גבי נזיר [במשנה ד' פ"ו דנזיר] אמרו לו אל תשתה אל תשתה. חייב על כל אחת ואחת. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמ"ל דרחים ורכב אינם כלי אחד. שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם. דא"כ הוה ליה למתני החובל רחים או רכב בלא תעשה וכו' ותו לא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים. וכן משמע בהדיא בגמרא דחייב שתים וכו'. תוספות:
שנאמר לא יחבול רחים ורכב. כלומר וכיון דקרא פירש תרוייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא. התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות. וכן זג וחרצן דבמשנה ב' פ"ו דנזיר. כדמסקי התוספות. ונ"י:
ולא רחים ורכב בלבד אמרו. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים. אף ע"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב. לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים. אלא על כל דבר וכו' והיינו דתניא חבל זוג של ספרים. וצמד של בקר. יכול לא יהא חייב אלא אחת. ת"ל לא יחבול רחים ורכב. מה רחים ורכב שהן מיוחדים שני כלים. ועושים מלאכה אחת וחייב כו' אף וכו'. [ברייתא בגמרא]:
