הַמּוֹכֵר זֵיתָיו לְעֵצִים, וְעָשׂוּ פָּחוֹת מֵרְבִיעִית לִסְאָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַזֵּיתִים. עָשׂוּ רְבִיעִית לִסְאָה, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ. שָׁטַף נָהָר זֵיתָיו וּנְתָנָם לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, זֶה אוֹמֵר זֵיתַי גִּדְּלוּ, וְזֶה אוֹמֵר אַרְצִי גִדְּלָה, יַחֲלֹקוּ:

המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית כו': מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד ובלבד שיאמר קוץ סתם ואם עשו פירות פחות מרביעית אין אדם מקפיד על זה ואם הם יותר יחלוקו אבל אם אמר לו קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית הם לבעל הקרקע ואם התנה עם הלוקח ואמר לו קוץ כשתרצה אפילו עשו יותר מרביעית לבעל העצים: ומה שאמר שטף נהר את זיתיו הוא כשעקרו בגושיהם כלומר בעפר שסביבות השרשים שיוכל האילן להסתפק מהם ושרשי אותו האילן קיימין באותן גושין ולכן יהיו הפירות שעושין כל שלשת השנים לשניהם ואחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע כשיהיו גבוהין ג' טפחים ושרשי אותם הזיתים קבועין באותן גושין:

עשו רביעית לסאה. וכל שכן יותר:

יחלוקו. לשון הרמב"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד:

שטף נהר וכו' יחלוקו. כתב הר"ב בגמרא מוקי לה כגון ששטף וכו' עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולין לחיות על ידו. פירש המגיד ספ"ד מהלכות שכנים. אע"פ שיכולין לחיות בהן. ומצילין אותן מן הערלה. מכל מקום אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ע"כ. וז"ש הר"ב לקמן דקרקע של זה מגדלן. ומ"ש הר"ב מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מינייהו. ובגמרא ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי. משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני. וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. בגמרא תנא אמר הלה זיתי אני נוטל. אין שומעין לו. מאי טעמא. אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל. פירש ב"י סימן קס"ח משום דהלה כמו שהיו לו כבר זיתים בקרקע. יטע ג"כ עכשיו אחרים במקומן. ואלו ישארו בקרקע זה. ואיכא ישוב ארץ ישראל. אבל אילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים. זה לא יטע אחרים במקומן כמו שלא היו לו קודם. ע"כ. וכתבו התוספות [והרא"ש] ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוה למכור לנטיעות. ולא סגי בדמי עצים. שהרי לעשות פירות הן עומדין:

יחלוקו. כתב הריטב"א ז"ל מדלא יהיב שיעור. מכלל דאפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר ליה עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ"י: