הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אֲפִלּוּ זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין, וָמֵתָה, חַיָּב. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה, אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, אִם הֶחֱלִיקָה, פָּטוּר, וְאִם הוּחַמָּה, חַיָּב. לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אִם הֶחֱלִיקָה, חַיָּב, וְאִם הוּחַמָּה, פָּטוּר. אִם מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה, חַיָּב:

פרייפרין. עצים משופין לעשות אפריון:

השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכו בבקעה כו': אמנם יוכל המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך כשהשכיר לו לשאת משאוי וייחד לו הבהמה אבל אם שכר ממנו לרכוב בה הוא עצמו או לשאת עליו משא אלא שאמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ומה שאמר חייב להעמיד לו חמור יש בו דינין וזה כי אם ייחד לו בהמה ואמר לו חמור זה אני שוכר לך ומתה בדרך אם אותה נבילה שוה דמים שיקנה בהם בהמה יקנה בדמיה בהמה או ישכור בהמה באותם דמים שיוליכהו למקום שפסק עמו ואם המתה אינה שוה כדי שישכור לו בהמה אחרת יחשוב לו מה שהלך מן הדרך ויתן לו מה שראוי לו ואם שכר ממנו חמור סתם יעמיד לו בהמה על כל פנים ואם לא העמידה לו לא יחשב לו שום דבר מן השכירות. ומה שאמר הבריקה הוא שאינה יכולה להלוך מחמת חולי מחליי הבהמות. ונעשית אנגריא רוצה לומר שתלקח לעבודת המלכות:

השוכר את החמור להוליכה בהר כו': מבואר הוא כי המכשולים בהר יותר מבבקעה וכמו כן יתחמם גוף הבהמה בבקעה יותר מבהר למיעוט נשיבת הרוחות במקומות:

להוליכה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד"ה וחמור]:

אפילו זו י' מילין וכו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות:

חייב. כתב הר"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז"ל התוספות [ד"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:

השוכר את החמור והבריקה וכו'. בפירוש הר"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה:

והבריקה. לשון הר"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו *) והבדיקה בדלי"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק:

שנעשית אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני:

אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ"ה מהלכות שכירות:

חייב. כתב הר"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:

פטור. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ"ה דבבא קמא:

אם מחמת המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור: