אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים. בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ. אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו. מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ, וְלֹא לְתַגָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן, יַטִּילוּ:

אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים כו': אמרו מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו העמיד זה בבית הגתות בלבד:

באמת ביין התירו וכו' מפני וכו'. בכאן למדו בגמרא דכל באמת הלכה היא כמ"ש הר"ב בריש פרק ב' דתרומות. ופירש"י מדיהיב טעם למלתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר. ונקט בה למחייב באמת שמע מינה כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסום ולגמגם בדבר:

מפני שהוא משביחו. לשון הר"ב קשה משביח את הרך פירש הרא"ש שמתקיים יותר. ע"כ. ובגמרא דבין הגתות שנו. ופירש"י שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד. אבל לאחר הגתות שכבר כל אחד קלט ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו. עד כאן. ועיין בסיפא. מכל מקום אמרינן בגמרא דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי. שהרי יטעימנו תחלה:

אין מערבין שמרי יין ביין. פירש הר"ב שמרי יין של חבית זו וכו'. לפי ששמרי חבית זה מקלקלין חבית אחר. טור סימן רכ"ח:

מקום שנהגו להטיל מים ביין. כתב הר"ב דוקא בין הגתות. כדלעיל. וז"ל המגיד [פרק י"ח מה"מ הלכה ו'] שבזמן הגתות קולטות המים טעם היין. אבל שלא בין הגתות הוא נחשב כאילו הוא מזוג: