הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:

המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה כו': תחלת משנה זו היא לרבי ישמעאל שאומר לא בעינן דעת בעלים וכבר נתבאר דעתו בסוף קמא ולפיכך הוא אומר משהניחה בין לצרכה בין לצרכו פטור וסיפא לרבי עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן וכבר קדם לך דעתו בזה לשם ולפיכך הוא אומר משהניח לצרכו חייב לצרכה פטור וכבר נודע שהלכה כר"ע ולפיכך בשתי ההלכות לצרכו חייב לצרכה פטור לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואע"פ שהחזירה למקומה:

לצורכו. לשון הר״ב להשתמש בו. כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה [ואפ״ה] (ו)הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. כדאיתא בגמרא. ועיין בסוף פרקין (בבא מציעא דף מ״ג) דלהשתמש דהכא. היינו ונשתמש:

אם משהניחה וכו' פטור. כתב הר"ב רבי ישמעאל היא דאמר בגונב טלה מן העדר וכו' לאו בגנב מרשות בעלים דמ"ח בפרק בתרא דב"ק אומר. דהתם דוקא בבעלי חיים משום דלמודה ללכת חוץ. וצריכה שמירה יותר כדפירש הר"ב שם. והכא בחבית איירינן. אלא הכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו היא. וסבירא ליה לר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא פרק בתרא דבבא קמא דף קי"ח:

ובין משהניחה לצרכו חייב. כתב הר"ב רבי עקיבא היא דאמר בגונב טלה וכו' חייב עד שיודיע לבעלים דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. [רש"י]: