בָּבָא מְצִיעָא ג׳ · ב׳

למי שהפקדון אצלו. דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כו': עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שהנושא שכר והשוכר אינם חייבים כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד. וזה השוכר שנותן לו רשות בעל הפרה שישאילנה שאל"כ היה חייב לדברי הכל לפי שעיקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים שלא פשע בה שומר שני כמו שנתבאר עוד והלכה כרבי יוסי:

והשאילה לאחר. לעשות בה ימי שכירתו. רש"י:

ישלם לשוכר. לשון הר"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ב בפירש"י *) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר"ב לפירוש המשנה [*וגם בפירוש רש"י בשבועה. צ"ל ושבועה]:

אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'. טעמא דר"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא"ש: