מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו כו': כל הסומך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפילו הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סומך על שלחן אביו והוא מבן שש שנים ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכוון בזו המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפילו אינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה רצה לומר שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתובות:
מציאת בנו ובתו הקטנים. כתב הר"ב כל הסומך על שולחן אביו וכו'. לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שלחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכל שכן עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים. תוספות [ד"ה רי"א]. ומ"ש הר"ב והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו כל שבת נעוריה. וכן פירש רש"י כן הוא. ולפי זה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. וזה סותר דברי רש"י שכתבתי ברפ"ד דכתובות. בדבור ומציאתה וכו' כמ"ש שם. ועוד קשה דהא בגמרא שכתבתי ג"כ שם בד"ה נערה שנתפתתה וכו' מסקינן לענין בשת ופגם דלאביה דלא ילפינן מקרא דבנעוריה. משום דבהפרת נדרים כתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן. [וקושיא זו ג"כ על הרמב"ם בפירושו דהכא ובמ"ד פ"ד דכתובות אלא טעמא משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן כתבו התוספות [שם] דהכי נמי במציאה טעמא משום הכי ואפילו אינה סמוכה על שלחן אביה. ע"כ. ובבוגרת דלא מצי מסר לה וכו' שאין בידו לקדשה. בההיא תנן מציאת בנו ובתו הקטנים דהיינו סמוכים על שולחנו:
ושפחתו. עיין מ"ש במ"ו פ"ו דעירובין:
מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן כתובה. תימה מאי אע"פ. אדרבה כ"ש דמציאתה שלה. ובגמרא. גרשה פשיטא. הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתנן במ"ב פ"ח דגיטין דא"ר זירא אמר שמואל כ"מ שאמרו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה. והשתא אתי שפיר דהאי דקאמר אע"פ שלא נתן כתובה כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה. דהיינו מזונות. והוה אמינא דכיון דזנה מציאתה שלו קמ"ל דטעמא מאי וכו':