בָּבָא קַמָּא ה׳ · ב׳

הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וְשִׁבְּרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָהֶן, בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל חָצֵר חַיָּב. הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָהֶן, בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה בָּבָא קַמָּא ה׳ ב׳, מתוך מסכת בָּבָא קַמָּא שבסדר נזיקין. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ונמצא עוברה בצדה. מת:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית כו': מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם ר"ל אם כשלה בהן אבל אם אירע לה נזק מאכילתן אינו חייב כלום בשום ענין שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית והיה לה שלא תאכל:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא. [*וע' בסוף משנה דלקמן]:

הכניס פירותיו וכו'. לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדירות הוה אמינא ברשות חייב. לפי שנוחות לשבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. תוספות:

ואם הוזקה בהן. פירש הר"ב שהוחלקה וכו' אבל אם אכלה וכו'. הוה לה שלא תאכל. גמרא. ופירשו תוספות דהיינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו. אינו ראוי זה להתחייב בכך:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · בָּבָא קַמָּא ה׳ ב׳

א׳
ונמצא עוברה בצדה שניכר שנולד מת, דאל"כ לכ"ע פטור בספק נגיחה לוולד (כספ"ג לעיל) ואע"ג דאמרינן התם בש"ס דמתני' דהתם לא אתי' כסומכוס, היינו באינך בבי, בשודאי ע"י נגיחה מת, אבל בספק אם לקה בסלע לכ"ע פטור מדהו"ל ספק מת בנגיחה וליכא דררא דממונא כלל (עי' תוס' ב"מ דף ב' סע"ב):
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · בָּבָא קַמָּא ה׳ ב׳

א׳
הכי מוקי לה בש"ס (דמ"ט א'), והקשה לי הרב מו"ה אלעזר אויערבאך שליט"א דהכא אמרינן דרק מבכרת מסתכנס ובכתובות (דפ"ג ב') אמרינן מיתה שכיחה, והרי קשה הרי גם בדידיה שכיחה מיתה. וע"כ צ"ל כתוס' דרק בדידה שכיחה מיתה דהרבה פעמיה מסתכנת בלידה, הרי דגם באינה מבכרת מסתכנת. והשבתי אם כן תקשה טפי דהרי לקושיתו מצינן לתרץ דלמא רק רשב"ג מחלק בין מבכרת לאינה מבכרת. אבל הרי גם לת"ק קשה דהרי התם קאמרינן דכולן מסתכנות בלידה, א"כ כולן כשילדו משבחות. אבל באמת אין כאן קושיא כלל, דבאמת מדכולן מסתכנות בלידה דמי האשה קלין יותר קודם שתלד מאח"כ, אבל לענין דמי העוברים, שנשום אותה אגבה, בודאי לאחר לידה חסרו דמיה, מדכבר יצאו ילדיה, ורשב"ג ס"ל דעכ"פ מבכרת מסתכנת ומתה קודם שיולדו הולדות ויפסיד האם והולדות א"כ משילדה משבחת):
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913