בָּבָא קַמָּא ד׳ · א׳

שור שנגח ד׳ וה׳ ובכולם היה תם דמשתלם מגופו:

שור שנגח ד' וה' שוורים זה אחר זה כו': כבר בארנו בכתובות שדינר זהב הוא חמשה ועשרים דינרין כסף וכשתפש הניזק השור לגבות ממנו ויצא מתחת ידו והזיק לאחר האחרון גובה חצי נזק שלם ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ור"ש אינו חולק בזה לפי שכיון שתפש נעשה עליו שומר שכר וחייב בנזקין וכל הדינים האלו הם בשור תם שהעיקר הוא בידינו שמשלם מגופו כמו שבארנו אבל כשהוא מועד אינו צריך לשום דבר מזה לפי שהוא משלם נזק שלם מן העלייה והלכה כר"ש:

שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים. כתב הר"ב ובכולם היה תם. פירש"י והיכי דמי כגון שראה שור ונגח. וראה שור ולא נגח. וראה שור ונגח. ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. דשור לא נעשה מועד אא"כ נגח השלש נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן. ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוין ע"כ. והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב"ד דהעדאה בב"ד צריכה להיות כדתנן במ"ד אלא משום דמסתמא מייעדין ביה בב"ד להכי לא פירש כן:

ארבעה וחמשה. עיין בפרק י"ח דשבת ובפי"ג דיבמות. ומשנה ט' פ"ב דבבא מציעא:

ישלם לאחרון שבהם. כתב הר"ב בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו וכו' ונעשה עליו שומר שכר. כלומר וכר' ישמעאל סבירא ליה דישום השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה. ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר:

רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב ר"ש סבר שותפי נינהו וכו'. כלומר וכר"ע סבירא ליה דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור. לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה. הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו. מלתא דפשיטא היא שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר"ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו. ולפעמים זה שומרו. ולעולם אחריותו על שניהם. הרא"ש ז"ל. ופסקו הפוסקים דהלכה כר"ש דאזיל בשיטת ר"ע:

האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וכו'. ואע"ג דקיימא לן דשותפים חולקין כפי מספר השותפין. לא לפי המעות כמ"ש במשנה ד' פ"י דכתובות. כבר כתב שם הר"ן דהכא היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת. הלכך ה"ל כלקח זה בשלו וזה בשלו דקיימא לן דחולקין לפי המעות: