אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה. וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר, אם נתן והקדיש את הספינה לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש. ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי לגבי שדה לענין הקדש ומתנה, אבל הנך לא בטלי כלל:
ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות כו':שחמתית חטים אדומים והטעם בזה כי כשיהיו רעות ואמר לו הלוקח אני מתרצה בו ואין המוכר יכול להחזירם אבל חומץ ונמצא יין או יין ונמצא חומץ וכיוצא בהן יש לכל אחד מהם לחזור בו לפי שיש בני אדם שרוצין יין יותר מחומץ ואפשר שיהיה המוכר יצטרך לחומץ ולא יצטרך ליין:
ארבע מדות וכו'. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הם חלוקים זה מזה. הרשב"ם:
במוכרין. כלומר במיכירה וכיוצא בזה במשנה י"ג י"ד פ"ה דאבות:
יפות ונמצאו רעות. לשון הר"ב הוי כאונאה. כלומר [אע"ג] דלא נתאנה בדמים כלל. אפ"ה הוי כאונאה לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. וכתב הרשב"ם דלא דמי להא דפסקינן במשנה ד' פ"ד דב"מ דאונאת שתות שקנה ומחזיר האונאה. דהכא הטעהו. שלא היה דעתו ליקח רעות. אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר:
רעות ונמצאו יפות. שהטעו הלוקח וא"ל חיטין הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן. ואח"כ מצא שהיו מחשיבין אותן ליפות. נ"י:
רעות ונמצאו רעות וכו' כתב הר"ב ולא מצי לוקח למימר אני ליפות וכו'. וכן כתב הרשב"ם. ונ"י כתב אבל אם אמר ליה המוכר רעות הן. ונמצא שהיו רעות שברעות. לאמצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות. וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות. דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. כמ"ש בחבורו רפי"ז מהלכות מכירה:
שחמתית ונמצאת לבנה. שחמתית עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נמוקי יוסף [*ועיין במ"ה פ"ב דפאה מה שכתבתי שם בדבור המתחיל שני מיני וכו']: יין ונמצא חומץ וכו'. כתב הר"ב דאיכא וכו' ואיכא דניחא ליה בחלא. גמרא. לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דקדושין:
