הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדָּמִים רְאָיָה:

המוכר את הספינה. סתם:

המוכר את הספינה מכר את התורן כו':מכר את הקרון לא מכר את הפרדות כו':התורן הוא עץ גבוה שתולין עליו הנס והנס בלשון גמרא וילון ובלשון הפסוק קלע וכן בערבי קלאע: עוגין הברזלים שקושרין אותם בחבלים ומשליכין אותם בים כדי להעמיד הספינה. מנהיגים אלו המשוטות ומרצופין אמתחות שנושאין בהם הסחורות בספינות יש מהן עשוין משער או מעורות ומנעורת הפשתן או מעץ. אנתיקי הסחורות עצמן שנושאין בספינה וקרון מין מן העגלות. ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכות אותו ובלבד שיהיו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשין הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכות את הקרון. צמד הוא העול שבצוארי השורים המחבר אותם. וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהיו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתרה אין בהם אונאה ולא בטול מקח לפי שהריחוק הגדול אין טועים בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו מתנה. ואין הלכה כרבי יהודה:

התורן. פירש הר"ב עץ גבוה וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל כ"ז ה') ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. גמרא:

הנס. פירש הר"ב כמין וילון וכו'. וכי הוא אומר (יחזקאל שם) שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס. גמרא:

עוגין. פירש הר"ב ברזל שקושרים וכו' וכן הוא אומר [רות א יג] הלהן תעגנה. גמרא:

מנהיגים. פירש הר"ב המשוטות וכו'. וכן הוא אומר [יחזקאל כז ו] אלונים מבשן עשו משוטיך. ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט [שם כ"ז כ"ט] [גמרא]:

אבל לא מכר וכו'. כתב הר"ב דהוא הדין נמי אם נתן והקדיש וכו'. ולא דמו לבור וכו' דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי אגב שדה וכ"כ הרשב"ם. ומלשונם זה יראה לכאורה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש. אלא החשוב כקרקע. לאפוקי פירות תלושים. וכ"ש מטלטלים. דלא. אף על פי שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור וז"ל הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות מכירה כללו של דבר הניתן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה. וכתב המגיד דדוקא מחובר נקט. ע"כ. אלא שמלשון הרשב"ם בפרק דלעיל והביאו המגיד מוכח בהדיא דסבירא ליה דתבואה תלושה והיא צריכה לקרקע דהוי בכלל מתנה והקדש. וכתב המגיד שהרמב"ן הכריע כדבריו. ומ"מ אני תמה על מהר"ר ואלק כ ה ן שעל הש"ע סימן רט"ו שהעתיק דברי הרמב"ם כלשונו. קנה כל המחובר. כתב הוא עליו לשון הרשב"ם דפרק דלעיל [דף ע"א] ודשמעינן מינה דפירות התלושים וצריכי לקרקע. הם נתונים ומוקדשים. ושזו היא כוונת הש"ע ג"כ. ומבואר הוא שאין זו כוונתו כיון שהעתיק לשון הרמב"ם. גם מה שכתב דכל מה שאמרו דכשאומר כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא. מכל שכן דהוא בכלל מתנה. ע"כ. מדברי המגיד מבואר שאין דעת הרשב"ם שתהא בכלל מתנה אלא המחוברים. או צריכים לקרקע. כגון תבואה תלושה. ע"ש. וראיתי לנ"י שכתב בהדיא דאף המטלטלין בכלל. וראייתו מדתנן בפרקין לקמן מ"ג מכר בור מכר מימיו ואמרינן בגמרא דמתניתין יחידאה היא. ורבנן פליגי וסברי להו לא מכר מימיו. ופסק הרי"ף והרמב"ם כחכמים. כמו שכתב שם גם כן הר"ב. ואפילו הכי תנן בפרק ג' דמעילה משנה ו'. הקדיש בור בלא מים. מועלין בה ובמה שבתוכה. ומים מטלטלי נינהו. עכ"ד כאן ובפרק (דלקמן). [צ"ל דלעיל] ועל הרשב"ם זו אינה תשובה לפי שהוא פוסק [לקמן דע"ט] כסתם מתניתין דמכר מימיו. ואע"ג דבגמרא אמרו יחידאה היא. לא לומר דלית הלכתא היא. עיין שם. וכיון דבמכר נמי מכר. הלכך בהקדש נמי הקדיש. אבל תמיה לי על דברי הרמב"ם שפוסק במכירה דלא מכר ובהקדש פוסק דהקדיש בפרק ה' מהלכות מעילה. ואע"פ שלא הזכיר שם דין הבור מפורש. מ"מ כתב דין אשפה מלאה זבל. והוא הדין לבור שנשנו במשנה דמעילה בהדדי. ושוים הם בענינם. ולפי פסק זה שמעינן דסבר ליה דמטלטלין שאינם בכלל מכר. אפילו הכי הם בכלל הקדש. והכי משמע במשנתינו שדין מתנה והקדש שוים. והיאך כתב במתנה כל המחובר דמשמע ולא מטלטלין. ואפילו פירות תלושין אינן במשמע כדברי המגיד. ולומר שזו היא שהכריח למהר"ר ואלק לכתוב על לשון הרמב"ם כל המחובר דסבר ליה אפילו מטלטלים. זה אינו במשמע דבריו והיה זה קצור במקום שהיה ליה להאריך ולבאר. ומסתברא שהרמב"ם מחמיר בהקדש יותר מבמתנה:

אבל לא מכר את העבדים. שיש לו לבעל הספינה להנהיגם ולשמור פרקמטיא שלו בתוכה. הרשב"ם. ומלתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דבזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה שמכורים. נ"י:

ולא את האנתיקי. משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו וכו' נקט לה. אבל משום רישא לא איצטריך. דכיון דאשמועינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ"ש סחורה עצמה. תוספות [ד"ה המוכר] ונימוקי יוסף:

מכר את הקרון וכו'. ואפילו איכא דמים יתירים מודה רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ"י:

מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. בכאן לא פירש הר"ב והוא שאין אדוקים משום דבגמרא לא מתנייא אלא ברישא והטור כתב בהדיא דהכא בסיפא אפילו אדוקים לא. וכתב מהר"ר ואלק כהן דטעמא דעל פרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון מה שאין כן בעגלה בלא פרדות. והרי הן קשורין יחד:

מכר את הצמד וכו'. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר. ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא. פשיטא צמדא זבין ליה. בקר לא זבין ליה. ואי דקרי כולהו נמי לבקר צמדא. כולהו זבין ליה [ופירש הרשב"ם] דבכי האי ודאי הדמים מודיעים. ועליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו. ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל:

לא מכר את הבקר. פירש הרשב"ם ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ור"י הלוי פירש דהכא נמי דווקא כשאין אדוקים. אבל באדוקים מכורים. והכי מסתברא. טור סימן ר"ך:

לא מכר את הצמד וכו'. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא. דלרבי יהודה זמנין מכר זמנין לא מכר. ולרבנן לעולם לא מכר. הרשב"ם. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת"ק. ונ"י כתב מכר את הצמד וכו' והשתא איירי חכמים כשמכר בלא דמים בדשיימו בי תלתא וכו' ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים וכו':

אין הדמים ראיה. כתב הר"ב והא דאמר שתות קנה וכו' הני מילי בכדי שהדעת טועה וכו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון צמד וכו'. שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. מה שאין כן ס"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במשנה ט' פרק ד' דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה"ה דהוי נמי בטול מקח. משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ"י: