גּוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֶשׁ לוֹ עָלָיו מִלְוָה, אָסוּר. אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוָה, מֻתָּר. נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, וּמְדָדוֹ בַקָּנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בַקָּנֶה אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי חָבִית מְרֻתַּחַת, בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ יִמָּכֵר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ:

עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור וכו':יש לו עליו מלוה כלומר על אותו יין אבל על האיש לא נעשה יין נסך לפי שכשיש על אותו היין מלוה הוא חושב אותו ממונו ואפשר שימשך ידו לחפש ולראות היאך הוא כיון שזה הוא ממונו ואמר נפל לבור ועלה כשעלה והוא מת אבל כשעלה חי אסור בהנאה לפי שהוא משבח לעבודת כוכבים על שניצול והוא כאילו מאידיהם של עובדי כוכבים ור' שמעון מתיר בשתיה ואין הלכה כר' שמעון:

אם יש לו עליו מלוה. פירש הר"ב שזה היין משועבד לו בחובו. שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש"י:

אסור. שמא נגע בו. לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות. כל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור. שמא נסך אותו. שמחשבת העכו"ם לע"ז. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה:

מותר. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה. ומש"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר"ן:

ועלה. פירש הר"ב מת אבל עלה חי אוסר משום דמודה וכו' על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש"י:

וזרקה בחמתו. ונ"א ל"ג בחמתו ויש קצת פנים לגרסא זו דבגמ' דמותיב נטל את החבית וכו' ודייק בחמתו אין שלא בחמתו לא נראה שלא משנתינו היא. אלא ברייתא מייתי דהא גריס בה זה היה מעשה בבית שאן. ובמתני' ל"ג בבית שאן [אך בספר הרא"ש ראיתי במשנה בבית שאן] ומדמייתי ברייתא ש"מ משום דבמתני' ל"ג בחמתו. ומ"מ נראה ודאי דמתני' נמי דוקא בחמתו. דאי לא תימא הכי אדמותיב מברייתא לסתייע ממתניתין. אלא ס"ל גמרא דברייתא מיפרשא למתני' ולא פליגי. ודמתני' סתמא קתני משום דסתם זריקה משום דחמה היא לו זורק. ולמסקנא דמסיק דקאזיל מיניה מיניה שדוחהו עד שנופל לתוך היין. ולאו זריקה ממש היא. ומש"ה בחמתו אין. דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה. אבל שלא בחמתו לא. אבל כי זרק ממש אפילו שלא בחמתו שרי. איכא למימר לנ"א דל"ג בחמתו דשתי מעשיות היו. חדא דמתני' וזריקה ממש ושלא בחמתו היתה. וחדא דברייתא בחמתו ולאו זריקה ממש: