בית שבנוי מתחלה לע"ז. והיו עובדין את הבית עצמו. רש"י. ומש"ה אסור מיד [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] דאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי ע"ז דלא נאסר עד שיעבד. הר"ן:
וכיירו. פירש הר"ב פתוח וציור ולשון ארמית בבית ארזים בבית דמטלל בכיורא דארזיא ואחרים כן:
נוטל מה שחידש. עיין בפי' הר"ב לקמן באבנים. ומה שאכתוב שם בס"ד:
הכניס לתוכה ע"ז. לשון הר"ב לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד והוציאה ישראל. הרי בית זה מותר. כך פירש"י וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז. ומיהו כל שע"ז בתוכו מתסר מדרבנן. והא דתניא בספרי לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאה מותר שנאמר (דברים י״ב:ג׳) ואבדתם את שמם מן המקום. דמשמע מדאורייתא צריך להוציאה. ההיא אסמכתא בעלמא. הר"ן:
אבן שחצבה מתחלה לבימוס. לשון הר"ב להושיב הע"ז עליה. ומסיים רש"י. ועובדין את הבימוס עצמו כע"ז. הרי זו אסורה ואפילו לא העמיד עליה. כתבו התוס' [ד"ה בית]. דה"ה כשחצבה להיות ע"ז עצמה והא דנקט לבימוס שלא היה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנים עליה ע"ז:
נוטל מה שחידש. לשון הר"ב נוטל ישראל. וכפירש"י כאן. ולעיל בבית. ומסיים ואע"פ שלא בטלו העכו"ם או אפילו היתה של ישראל מומר שאין ע"ז שלו בטלה [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. וההוא חידוש (שבטל) [צ"ל שנטל] אסור בהנאה לעולם ובגמ' מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם. אבל אם השתחוה לה עכו"ם אח"כ נאסר כל הבית ובעי עכו"ם לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. ע"כ. וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו"ם קאי. דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו'. נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. אלא ודאי אישראל קאי. הר"ן:
גידעו ופסלו לשם ע"ז. לשון הר"ב לעבוד הגדולים שיגדלו בו מעתה. ואי לא גדעו ופסלו לא: דכרבנן דס"ל במתני' ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמ' דאף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא בעיקר. דר' יוסי ס"ל דאף העיקר נאסר בנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן סברי שאין העיקר נאסר. אבל בתוספות מודו דנאסר והא דתנן הכא גדעו ופסלו לאשמועינן דאע"ג דעשה מעשה בגוף האילן אפ"ה אין עיקר האילן נאסר:
העמיד תחתיה ע"ז וביטלה. ואע"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשיה דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה. דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך. מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא. שבשעה שע"ז נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחלה לכך. תוס'. ואשתמיטתיה להכ"מ בפרק ח' מהלכות ע"ז כשכתב כך מדנפשיה. והר"ן כתב דמדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור. כתלוש דמי. ולא התירו אילן שנטעו ולבסוף נעבד. אלא בכשנטעו גרעין דלאו אילן היה כשנטעו. ע"כ:
ובטלה. וכן גרסת התוס' כמ"ש לעיל גם גרסת הר"ן והרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"ח מהלכות ע"ז. והטור סימן קמ"ה העתיק ונטלה וכ"ה ברי"ף:
