עֲבוֹדָה זָרָה ב׳ · ב׳

מפני שחשודין על הרביעה והאידנא שאינן חשודין שרי [י"ד קנ"ג], דס"ל דמתניתין כר"א [ע"ז כ"ג א'], אבל אנן קיי"ל כרבנן התם דלקולא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל [תוס' ריש פרקן]:

[ונ"ל [דוואלכשע קעזע] שלנו, שמעמידין ישראל החלב עם [לאב], והוא חלב שבקיבת עגלים, שהגבינות מותרות, אע"ג שעמד הלאב בהקיבה ימים רבים, עכ"פ הרי יש ס' בחלב נגד הלאב. ואת"ל מעמיד לא בטל. י"ל הרי הלאב הקרושה פירשא בעלמא הוא, והוא רק הוא המעמיד, ומעט החלב הצלול שהיה שם שאינו מעמיד בטל בס' [כש"ך פ"ז סקל"א]. ואע"ג דעכ"פ הו"ל מבטל איסור לכתחילה במזיד, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כי"ד סי' צ"ט], ואם עשה כן במזיד אסור למי שנתערב בשבילו, כמו באיסור דאורייתא. ורמ"א דמיקל [בי"ד פ"ז ס"י], ע"כ היינו רק בעשה כן בשוגג. ותו דעכ"פ הישראלים העומדים על החליבה אינן בני תורה, ויש לחוש שלא ידקדקו שיהיה [הלאב] רק מחלב קרוש, ושמא הצלול [שבהלאב] העמידוה בהקיבה מעל"ע, וכשיתנו הצלול בהחלב, מבטל איסור לכתחילה. אפ"ה עכ"פ ספק ספיקא הוה, דשמא לא היה שם [לאב] צלול כלל, או שמא לא העמידוה בהקיבה כ"ד שעות. ותו הרי אפילו היה וודאי שם קצת צלול, כמו שרגיל להיות, אפ"ה לא מחשב מבטל איסור לכתחלה. מדאין כוונתו לבטל הצלול רק הקרוש, וכמו שמותר לטחון חיטין מתולעים מה"ט [כש"ך פ"ד סק"מ ועי' שפתי דעת סי' צ"ב סק"ב]. ואי"ל דעכ"פ הו"ל פסיק רישא דהו"ל כמתכוון, בכל איסור שבתורה אפילו באינו מאיסור מלאכה של שבת [כשבת קל"ג א']. י"ל דהרי כבר כתב הר"ן [גיד הנשה דרצ"א א'], דדוקא במעשה האסור אמרינן פ"ר. ולא בהנאה אסורה, ונ"ל טעמו, דדוקא כשהמעשה העצמה אסורה, והותרה רק מדאינו מתכוון לה, להכי כיון שידע בתחלה שתעשה המעשה לבסוף ואי אפשר בלעדה, הו"ל כאילו התכוון לה. משא"כ דבר האסור משום הנאה, אף דע"י פ"ר ידע בתחלה שתהיה בסוף, אפ"ה כיון דרק ההנאה אסורה, לפיכך מדאינו רוצה ליהנות, הו"ל כלא נהנה. ומה"ט בשעטנז, מוכרי כסות מוכרין כדרכן להראות לקונים ובלבד שלא יתכוין מפני החמה או מפני הגשמים [כב"ק דקי"ג א']. דאע"ג דיש שם מעשה האסור אפ"ה כיון דצריך נמי שיחשוב ליהנות, וכיון דלא נהנה לבסוף ברצון, הנאה בע"כ לא שמה הנאה, וכ"כ הר"ן שם להדיא. ובהא מתורץ נמי לע"ד מה דאמרינן בע"ז [די"ב א ] דבנתפזרו לו מעות לפני ע"ז, דאינו אסור לשחות ולהגביהם רק מדנראה כמשתחווה לע"ז. ואמאי הרי בל"ז לתסר משום פ"ר שמשתחווה לע"ז, אע"כ כרבינו הר"ן הנ"ל, דכל שהמעשה בעצמה אינה אסורה רק כשיצטרף עמה בשעת מעשה מחשבה שבלב. כבשעטנז, הנ"ל. א"כ השתחוויה לע"ז נמי תלוי רק בלב [סנהדרין דס"ב א' וכריתות ד"ג א'] והרי המגביה המעות לא רוצה לעבדה בהשתחוויתו זאת, והרי ההשתחוויה בלי הכוונה זאת אינה אסורה, ולא די במה שיתכוון להמעשה שעושה, רק שיתכוון נמי למחשבה אחרת לע"ז ודו"ק. וא"כ בטחינת התולעים ובעירוב [הלאב] ג"כ הדין כך, כיון שבכל מבטל איסור לכתחילה דאסור, לא די שיתכוון לבטל, רק שיתכוון שע"י שיבטל האיסור יהנה מגוף האיסור בעצמו, א"כ בתולעים וצלול שבהלאב שאינו נהנה בתערובותם כלל, ורק מדא"א בלעדן יבטלן. לפיכך בכל כה"ג אינו נאסר ע"י פ"ר. ואף את"ל דגם הצלול [שבהלאב] מועיל להעמיד החלב, וכיון דרגיל להיות שם צלול. א"כ לא נשאר לנו רק חד ספק, אם העמידו הצלול מעל"ע בהקיבה או לא. אפ"ה י"ל דהרי כבר החליט המשבצת [בי"ד ססי' פ"ז] דבמעמיד קיי"ל דרק מדרבנן אסור, א"כ הו"ל ספק דרבנן. ואף לרמג"א [תמ"ב סק"ט] דמעמיד אסור מדאורייתא, עכ"פ ספיקא דפלוגתא מצטרף לס"ס היכא דיש ספק אם יש שם איסור כלל [כש"ך י"ד סי' ס"ו ססק"י. ועי' תוס' ב"ב דל"ב ב' ד"ה והלכתא]. וכ"ש בהעמידו [בלאב] שבקיבת כשירה, הו"ל ספק כבוש בבו"ח דאינו רק ספיקא דרבנן ולקולא. ותו נ"ל דאפילו העמידו בצלול שבקיבת נבילה, עכ"פ מדמערבין [הלאב] עם יי"ש קודם שיעמודו בה החלב, וגם היי"ש מהני להעמיד, א"כ הו"ל זוז"ג ומותר והרי כאן אין [הלאב] הצלולה הכרח גדול לסייע להעמיד, דבכה"ג לא הוה אמרינן זוז"ג מותר [כרט"ז י"ד קמ"ב סק"ד]. דהרי יכול להעמיד בקרוש או בדבר אחר המותר. ואף את"ל הכא יש כח [בלאב] לבד להעמיד. רק שע"י היי"ש ימהר להעמיד, ובכה"ג לא הוה זוז"ג. עכ"פ הרי גם בזה היקל המרדכי, וכמ"ש הש"ך בשמו [בי"ד סי' פ"ז פקל"ו]: