עֲרָכִין ו׳ · ה׳

קנוניא. ערמה:

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו כו': אמר רחמנא ונתן את הערכך ביום ההוא בלא איחור ונאמר קדש לה' ר"ל כל דבר שהוא קדש לה' והוא סתם הקדשות שהן לבדה"ב דינו שאין ממתינין להם שום זמן ואין מעתקין אותן לשום הנאה לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אבל הוא על הספק ולפעמים אנו משתדלין להוסיף במה שאנו עושין ויהיה מעשינו סיבה לחסר מדמיהם ולפיכך עלה בידינו עיקר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים:

ולא בצבע שצבען כו'. וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ"ד. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו:

לשמן. לשון הר"ב לשם אשתו ובניו. ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י בכתובות:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה"ל יותר כן פירש"י. והרמב"ם בספ"ג מה"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא כתב הרמב"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ"ש שם בס"ד:

ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ"ש בר"פ ושם כתבתי ג"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס':