אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמִטָּה מֻצַּעַת וְסַנְדָּלִין וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע״ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו׳ דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין:

אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן כו': סיבת זה הוא מה שאמר רחמנא ואם מך הוא מערכך אומדין אותו כך ואם מך הוא ואין לו אלא כנגד הסך על עצמו תן לו מערכך: ומעצד, ידוע: ומגרה משור ואין הלכה כרבי אליעזר לפי שאלו נכסים הן לא כלים ר"ל הבקר והחמור:

אבל לא לאשתו ובניו. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. הרמב"ם פ"ג מה"ע:

חרש נותנין לו כו'. לשון הרמב"ם [שם] כיצד אם היה חרש כו'. [*ונ"ל דהא דתנן נותנין לו שני מעצדין כו'. לאו דוקא אלו בלחוד. אלא לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא. שא"צ לכלים אחרים כמו שרגילין בשאר ארצות].

ר"א אומר אם היה אכר כו'. כתב הר"ב. ואין הלכה כר"א. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ"ד משנה ג' הוה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא. הכ"מ פ"ג מה"ע: