דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע״ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר:
דמי ידי עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה כו': וחומר בערכין מבנדרים כיצד כו': אומדים זהו שאומדים כמה הוא שוה זה כמו שהוא עכשיו וכמה ישוה אילו היתה ידו זו של רבו כגון שמכרו ושייר בו לעצמו החלק הזה ורואים כמה יש בין שני הערכין ונותן אבל מי שאמר ערך ידי עלי אינו חייב כלום שלא נתן הקב"ה ערך לאברים אלא לכל גוף החי וזהו החומר שבנדרים יותר מבערכין: ומה שאמר יתנו היורשים ערכו ע"מ שעמד כבר בדין לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן כמו שאמר רחמנא והעמידו לפני הכהן אבל בנדרים אפי' עמד בדין ומת קודם שמשערין דמיו לא יתנו היורשים לפי שהערך דמיו קצובין והנודר אין דמיו קצובין. ומה שאמר זה הכלל לכלול כל אבר שא"א לאדם להתקיים אם נטל ממנו כשאומר ערכי עלי נותן ערך כולו:
וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ"ח דב"ק ובמשנה ג' פ"ד דמגילה:
כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ"ש בזה בריש מסכת שבת:
יתנו היורשים. כתב הר"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב
(ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. וכ"כ הרמב"ם [פ"א מה"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב"ע כשעמד בדין. פירש"י וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר. ע"כ. [עיין בפירש הר"ב בפ"ק משנה ג'] וכתב הראב"ד ספ"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ"ש הר"ב במ"ג בפ"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע"פ. ע"כ. ולא הבנותי דברי הכ"מ. שהליץ בעד הרמב"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ"ש הר"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב"ד והשתא דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע"כ. וזו נ"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ"ש הוא [*וכמ"ש לקמן סוף פ"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [*וכמ"ש ג"כ לעיל על] לשון הר"ב משנה ג' בפ"ק. וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ"מ בשם הריב"ש לחלק לדעת הרמב"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [*ומ"מ מה] שהעתיק הרמב"ם האוקמתא להלכה וכן הר"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [*צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן:
שאין דמים למתים. [*נ"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ"ש בסוף פ"ק. ומש"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ"ה] והא דתניא בב"ק [דף ד'] [וכתבו הר"ב במכילתין פ"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש"י:
[*ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא"ם ז"ל בפ' בחקותי על מ"ש רש"י ז"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי"ן. ואני תמיה על הרא"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש"ה לא ה"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי"ן. ולכך שפיר אמר רש"י ז"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי"ן. ושוב ראיתי שהג"א הקשה קושיא זו על הרא"ם ומסיק דקושית רש"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך.
ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות]:
