מדרש אגדה · שמות פרק א׳

ואלה שמות. רבי אב הו בשם ר' [יוסי בן] זמרא אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, וכל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב' ד') מה פסל תוהו ובהו, אבל כאן כתיב ואלה שמות, מוסיף על הראשונים. ואלה שמות בני ישראל. והלא היה להם ימים רבים שמה, ולמה אמר הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משאן של מצרים, כיון שמת יוסף והלך לבית עולמו, ניתן משאן של מצריים עליהם, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאלו היום באו. ד"א ואלה שמות בני ישראל. זה שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיה כ"ז ו'), בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם, ואברהם ושרה זקנים באים בימים (בראשית י"ח י"א), שהם יוצאין מן העולם החשך, ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה, אבל אומות העולם אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם, (ישעיה מ' כ"ד), אבל ישראל ונטעתים על אדמתם (עמוס ט' ט"ו), ולמה בזכות אברהם, שנאמר בו ויטע אשל (בראשית כ"א ל"ג), אומות העולם אף בל זורעו, אבל ישראל יהי פסת בר בארץ (תהלים ע"ב י"ו), אומות העולם בל שורש בארץ גזעם, אבל ישראל שרשי פתוח עלי מים (איוב כ"ט י"ט), ולמה בזכות יעקב, שנאמר בו, הבאים ישרש יעקב. ד"א ואלה שמות. זה שאמר הכתוב טוב שם משמן טוב (קהלת ז' א'), שלשה שמות יש לו לאדם, אחד מה שקרא לו הקב"ה מתחלה, שנאמ' ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו, אם זכה במעשים טובים קנה שם טוב, ואם לאו קנה שם רע, והקב"ה מניח את כל השמות ואינו משבחו, אלא במה שיש בו משם טוב, שנאמר טוב שם וגו', ששם טוב אפילו מת ומונח בקברו, אינו נאבד ממנו שמו הטוב שיש לו בשעת מיתתו, מאותו השם שקראו לו בשעת לידתו. ד"א טוב שם. טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (ויקרא כ"א י'), מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו. ד"א ואלה שמות, זה שאמר הכתוב זרע יעבדנו יסופר לה' לדור (תהלים כ"ב ל"א), את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב"ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון, וכן הוא אומר ירבו עצבותם אחר מהרו וגו' ובל אשא את נשמותם על שפתי (שם ט"ז ד'), אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה. את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר (כשש) [שש] מאות אלף רגלי וגו' (במדבר י"א כ"א):

את יעקב איש וביתו באו. מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שהיה לפרץ ולחצון זה בן שנה וזה בן שנתים וזיווג להם נשים:

ראובן שמעון. כל שבטים לשם גאולתן היו שמותן, ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג' ז'), שמעון שנאמר וישמע אלהים את נאקתם (שם ב' כ"ד), לוי על שם ונלוו גוים רבים (זכרי' ב' טו), יהודה ואמרת ביום ההוא אודך ה' (ישעי' יב א'), יששכר כי יש-שכר לפעולתך וגו', (ירמיה ל"א ט"ו), זבולן שנא' בנה בניתי בית זבול לך וגו' (מ"א ח' י"ג) דן על שם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' (בראשית טו יד), נפתלי על שם שנא' נפת תטפנה (שה"ש ד' י"א), גד על שם והמן כזרע-גד הוא (במדבר י"א ז'), אשר על שם הגאולה דכתיב ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג' י"ב), יוסף דכתיב והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעיה י"א י"א), בנימין על שם נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו (שם ס"ב ח'), הא למדנו שכל השבטים שמותם על שם גאולתם נקראו, ולמה אין שמותם שווין בכל מקום, אלא מקדים זה לזה וזה לזה, שלא יהיו בני הגבירות אומרים אנו תחלה ובני השפחות אחרונים, ויתגאו לעצמם לכך מקדים לזה ומאחר לזה, ללמדך שכל בני יעקב שקולין, שאין אלו גדולים מאלו:

ויהי-כל נפש יוצא ירך וגו'. ולמה אינו אומר יוצאי ירך ישראל, אלא יוצאי ירך יעקב, ללמדך שאותיותיו של יעקב כנגד ד' עטרות שמעטרין בניו להקב"ה, י' כנגד עשרת הדברות, ע' כנגד שבעים זקנים של סנהדרין, ק' כנגד היכל שבנו לבוראם שהיה ארכו מאה אמה, שנאמר וההיכל מאה אמה, ב' כנגד שני לוחות הברית, ובזכות יעקב נגאלו ישראל ממצרים והעולם עומד, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק (תהלים קה י'):

וימת יוסף וגו'. ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו. מלמד שכל אחת ואחת מישראל היתה יולדת ששה בכרס אחד, היאך פרו מיעוט רבים שנים, וכן כולם:

ותמלא הארץ אותם. נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות מהם מיד גזרו עליהם שיפרשו מן המטה:

ויקם מלך חדש. וכי מלך חדש היה פרעה, אלא מלמד שחדש להם גזירות קשות:

ד"א ויקם מלך חדש וגו'. הוא היה פרעה הראשון, אלא אמרו לו נזדווג להם, אמר להם שוטים עד עכשיו היו מושלים בנו ולא היינו מושלים עליהם ואלולי יוסף לא היה לאותם אנשים חיים, ואנו רוצים להזדווג עמהם, מיד הורידוהו מכסאו ועשה ג' חדשים, אחר מכאן אמר להם כל מה שאתם אומרים אני שומע לכם, החזירוהו לכסאו, לפיכך אומר ויקם מלך חדש, הדא הוא דכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה' ז'), שהפרו בני ישראל ברית מילה, עתה יאכלם חדש (שם), הדא הוא דכתיב ויקם מלך חדש:

אשר לא ידע את יוסף. וכי לא היה מכיר את יוסף, אלא לא ידע אשר עשה עמו בימי רעבון:

ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה תחלה לפיכך לקה תחלה, התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו, לקה תחלה, דכתיב ובכה ובעמך וגו' (שמות ז' כ"ט):

הבה נתחכמה לו. להקב"ה, חרף פרעה כלפי מעלה, אמר בואו ונתחכמה לו למושיען של ישראל, במה נידונם. [נדונם] באש אברהם ניצל מן האש, נידונם בחרב יצחק אביהם ניצל מן החרב, נידונם בסקילה יעקב אביהם ניצל מן הסקילה, בואו ונידון אותם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעיה נ"ד ט'), והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, [אבל] על אומה אחת מביא:

ד"א הוא אינו מביא עליהם, אבל הם באים ונופלים בתוכו, הדא הוא דכתיב ומצרים נסו לקראתו (שמות י"ד כ"ז). וכן הוא אומר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י"ב י"א), בקדרה שבשלו בה נתבשלו, זדון לשון בישול, כמו שנאמר ויזד יעקב נזיד (בראשית ה' כ"ט):

פן ירבה. אמרה להם רוח הקודש אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה וכן יפרוץ (פסוק י"ב):

ונלחם בנו ועלה מן הארץ. על מצרים אמרו שילחם ישראל בם ויגרשום מן הארץ, ואם כן היה צריך לומר ועלינו מן הארץ, ולמה אמר ועלה, משל לאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים:

וישימו עליו שרי מסים. עליהם היה צריך לו', אלא מלמד שהביאו לבינה ותלו אותה בצוארו של פרעה, וכל אחד ואחד מישראל שאומר להם אסטניס אני, אמרו לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה:

שרי מסים. שמשים עליהם תוכן לבינים:

למען ענותו. למי לפרעה:

בסבלותם. של מי של ישראל:

ויבן ערי מסכנות לפרעה. שמסכנות לבעליהן:

פיתום. חפרו כל כך עד התהום עלה, והיו משימים הלבינים והתהום בולען, לפיכך נקרא פיתם אל תיקרי פיתום אלא פי תהום:

רעמסס. שהיו ישראל מתרוצצים תחת הבנין:

וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:

ויקצו מפני בני ישראל. מלמד שנעשו בעיניהם כקוצים:

בפרך. בפה רך. שאמרו להם כנגד כל לבינה ולבינה שיעשה כל אחד ואחד מכם אנחנו נותן להם כנגדן זהובים, והיו ישראל ממהרים ועושים אחד מאה ואחד מאתים, מיד גזרו עליהם שבכל יום ויום יביא כמו אותו תוכן לבנים כיוצא בו:

וימררו את חייהם בעבודה קשה. תחלה בחומר ובלבנים, ואחר כך בכל עבודה בשדה, שהיו אומרים להם הביאו דובים ואריות וחיות רעות:

אשר עבדו בהם בפרך. מלמד שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים:

למילדות העבריות. זו יוכבד ומרים:

פועה. זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה, שהיתה פועה ברוח הקודש ואמרה עתידה אמה שתלד בן שמושיע את ישראל:

שפרה. זו יוכבד, ולמה נקרא את שמה שפרה, שמשפרת את הולד:

ד"א שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה:

וראיתן על האבנים. סימן גדול מסר להם אותו רשע, אמר להם מי שמעוברת בזכר ירכותיה מצטננות כאבנים:

והמתן אותתו. וסימן גדול מסר להם אמר להם אם הוא זכר פניו למטה, ואם נקבה פניה למעלה:

כאשר דבר אליהן. דבר להן מבעי ליה, אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא רצו:

ותחיין את הילדים. לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות אותם מים ומזון:

כי חיות הנה. אמרו לו אומה זו משולות כחיות, מה החיה אינה צריכה מילדת בשעת לידתה, כך אלו אינם צריכות, וכן כתיב גור אריה יהודה (בראשית מ"ט ט'), דן יהי דן נחש (שם שם י"ז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כ"א), יששכר חמור גרם (שם שם י"ד), בנימין זאב יטרף (שם שם כ"ז), יוסף בכור שורו (דברים ל"ב י"ז), ולפיכך אינם צריכים חיות:

ויעש להם בתים. כהונה ולויה:

ויצו פרעה לכל עמו. גזר על כל עמו:

היארה תשליכהו. ולמה גזר גזירה זו, הדא הוא דכתיב וכי יאמרו אליכם (בניכם) דרשו אל האבות ואת הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעיה ח' י"ט), צופים ואינם יודעין מה הם צופים מהגים ואינם יודעים מה הם מהגים, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשלכהו, דלא הוו ידעו דעל מי מריבה הוא לוקה, שנא' המה מי מריבה (במדבר כ' י"ג), אמרו שראו אצטגניני פרעה וטעו, ושלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ שיהרגו את ישראל נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית: