מדרש אגדה · דברים פרק ט״ז

שמור את חדש האביב. שיהא עומר בחדש בלא זמנו שאם לא היו הם רואים באדר שלא יבוא עומר חדש על זמנו היו הם מעברים את השנה, ולכך אין מעברים אלא אדר שבאותו חדש יכול אתה להכיר אם יבוא אביב שתקופת ניסן תהא נופלת קודם הקרבת העומר:

וזבחת פסח. מן הצאן וחגיגת ארבעה עשר מן הבקר:

כי בחפזון. זה חפזון דמצרים, שנאמר ותחזק מצרים על העם וגו' (שמות יב לג), ועל דבר זה לא יכלו להחמיץ לחמם אלא לקחו בציקם טרם יחמץ:

למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות:

ד"א ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך, כל לרבות ולהביא את ימות המשיח:

ולא יראה לך שאור. שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה:

בבוא השמש מועד צאתך ממצרים. אותה שעה:

ובשלת ואכלת. ואין בישול אלא צלי אש, שנאמר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג):

ופנית בבקר. זה בקר ט"ז שהוא חול ואותה שעה אתה רשאי. והלכת לאהלך:

ששת ימים תאכל מצות. ו' מן החדש וז' מן הישן:

שבעה שבועות תספר לך. מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי:

מהחל חרמש בקמה. ליל ט"ז קוצרין את העומר ובאותה שעה לספור:

בקמה. בקומה צריך לברך ולא בישיבה:

מסת נדבת. מכאן שאין מביאין חגיגה אלא מי החולין, כמה דתימא וישם המלך אחשורוש מס על הארץ (אסתר י א):

ושמחת לפני ה' אלהיך. לי יש ד' בני בית, לוי גר יתום ואלמנה, לך יש ד' בני בית, בן ובת עבד ואמה, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך:

חג הסכות. מלמד שעושין סוכה בחולו של מועד:

תעשה לך. ולא מן העשוי:

לך. להוציא את גזולה אלא משלך תהא:

באספך מגרנך. בפסולת גרן הכתוב מדבר:

מגרנך. ולא כל גרנך:

מיקבך. ולא כך יקבך: מכאן אתה למד שאין עושין סוכה אלא בדבר שגידולו מן הארץ ומדבר שאינו מקבל טומאה, וכן בעזרא אומר צאו (ההרה) [ההר] והביאו עלי זית ועלי עץ שמן [וגו'] לעשות סוכות (נחמי' ח' ט"ו):

והיית אך שמח. מהו אך, שאין בעולם הזה שמחה שלימה שבניו מצערין אותו על השלחן:

מפני מה לא נאמר בפסח שמחה, ובעצרת כתיב שמחה אחת דכתיב ושמחת לפני ה' אלהיך (פסוק יא) ובחג כתיב שלשה שמחות, דכתיב ושמחת בחגך (פסוק יד), והיית אך שמח. לפי ששנינו בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם וגו' (תהלים לג טו), ובחג נידונים על המים, כי זמן פסח הוא חסרון ועדיין יש לעשות, לכך אין כתיב בו שמחה, אבל בעצרת עבר דין אחד, לכך נאמר בו שמחה אחת, בחג שכבר עברו שלשה דינים פסח ועצרת וראש השנה, לכך נאמר בו שלשה שמחות:

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. הזכרים חייבים ולא הנקבות, לכך נאמר כל זכורך:

בחג המצות. ולמה נזכרו שלשה מועדים הללו, למאחר נדרו שאינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים:

ולא יראה את פני ה' ריקם. זו עולת ראייה שחייב כל אחד ואחד להביא:

איש כמתנת ידו. בבעל עושר הכתוב מדבר אם יש לו אוכלים רבים יביא שלמים:

שופטים ושוטרים. אם אין שופט אין שוטר, ומנין שמעמידין לישראל, תלמוד לומר שוטרים תתן לך. שופטים לכל שבט ושבט ושוטרים לכל שבט ושבט. שופטים לכל עיר ועיר, ושוטרים לכל עיר ועיר, ומנין לנו, שנא' בכל שעריך לשבטיך:

ושפטו. מצוה בשבט לדון את שבטו:

משפט צדק. אין מעמידין דיינים אלא שידענו בו שהוא מוציא הדין לאמתו:

ולא תקח שוחד. שהשוחד עשה שהנותן והמקבל אחד הוא:

לא תטע לך אשרה. זה המעמיד הדיין שאינו הגון ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשרה:

אצל מזבח ה' אלהיך. שכן כתיב צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה, וסמוך ליה לא תטע לך אשרה:

מצבה. מה בין מזבח למצבה. מזבח שלשה אבנים, שנאמר מזבח אדמה (שמות כ' כ"ד), מצבה אבן אחת, שנאמר וירימה מצבה (בראשית ל"א מ"ה):

אשר שנא. והיכן שנא שצוה לעשות מזבח ולא מצבה: