שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, צ״ו

בדבריו של החזו"א ניתן לראות את התנגדותו לשיח ההלכתי שבו נוקט הראי"ה. ראינו זאת בין השאר בדחייתו את הסברה לפיה יש להקל במכירת הקרקע לגוי שכבר יש לו קרקע אחרת, שלגביה הוא כותב כי 'אף אם היה מקום להסתפק, סתימת המשנה והגמרא והפוסקים מכרעת שאין חילוק'. נראה כי מבחינת החזו"א אין מדובר כאן על לא תחנם או על מעמדו של היישוב; זהו ויכוח על אופיו של השקלא וטריא ההלכתי עצמו. החזו"א מתנגד לשיח הלכתי המבוסס על העלאת סברות וחילוקים, לצירוף השיטות המלאכותי, לפסיקת ההלכה מתוך אוקימתות ופרשנויות שאינן צומחות באופן ישיר מן המקורות. לדעתו על הדיון ההלכתי להתבסס קודם כול על ראיות המובאות ישירות מן הגמרא, כפי שהוא כותב באיגרותיו: 'בלא ראיה מן הגמרא אין להכריע שום דין... דין המתברר בהדיא [= במפורש] מן הגמרא הוא אצלי יסוד ההוראה'. כאשר אין ראיות כאלו, במקרה של 'סתימת המשנה והגמרא והפוסקים', לא ניתן לפסוק לפי הסברה אפילו 'אם היה מקום להסתפק'.