כאמור, ברור מדברי הרמב"ם שאיסורים אלו הם איסורים דתיים ולא לאומיים, והם מהווים חלק מן המצווה להיאבק בעבודה זרה ולהכחידה. כפי שנראה בהמשך, החזו"א הבין מכך שלדעת הרמב"ם מצווה זו שייכת באופן עקרוני גם בחו"ל, 'אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם, ולא הוזהרנו אלא בארצנו'. אבל באשר לדינו של גוי המקיים את שבע מצוות בני נח, ולכן איננו עובד עבודה זרה, הסיקו החזו"א והראי"ה מתפיסה זו של הרמב"ם מסקנות מנוגדות. החזו"א החמיר בדינו של גוי כזה. לדעתו הרמב"ם אוסר על ישיבתו בארץ בזמן שאין מקבלים גר תושב, שכן 'בלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם, ואין אנו בקיאין בהם'. אך החזו"א אינו מסתמך רק על דעת הרמב"ם, אלא גם מסייג את דעת הראב"ד:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ל״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.