הנצי"ב מציג כאן הבחנה יסודית, אותה ראינו בלשון התורה בפרק הראשון ובלשונו של הרמב"ם בפרק השני: דיני שמיטת קרקעות נחלקים בין איסורי המלאכה, המעוגנים בקדושת הארץ וכרוכים בביטוי 'שביתה' בלשון התורה והרמב"ם, לבין הדינים הנוגעים להפקרת הפירות, הנטועים בהקשר החברתי ומכונים 'שמיטה'. הבחנה זו, המעוגנת בפשט הפסוקים, משמשת את הנצי"ב בקריאת המקורות השונים. אביי סובר שדרשת רבי נאמרה על כל דיני השמיטה, ולכן הוא לומד ממנה שגם איסורי המלאכה הם מדרבנן; לעומת זאת, הסוגיה על רבן גמליאל ובית דינו סוברת כי השמיטה עליה מדבר רבי נוגעת רק לדיני הפירות, ולכן רק אלו נוהגים מדרבנן:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.