שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ג׳, ט׳

רבי יהודה תולה את קיום היובל בשחרור העבדים. בירושלמי מנומקת דעתו בכך ש'לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים', כפי שמתואר בנבואת ירמיהו. נראה שלפי רבי יהודה גם במצב בו החזרת הנחלות אינה נוהגת, כיוון שעם ישראל אינו יושב לשבטיו, עדיין תהיה חובה לשחרר את העבדים; לעומת זאת, אם העבדים לא ישוחררו, יתבטל היובל לגמרי, כיוון ששחרור העבדים הוא המצווה המהותית שבו. בכך גם מקבלת מצווה זו רובד ציבורי: היא אינה קיימת כחובה על הפרט אם הציבור אינו מקיים אותה. ואכן, היו שכתבו שאם רוב ישראל שחררו את עבדיהם, יוצאים גם שאר העבדים לחירות; אך אם הרוב לא שחררו, לא חלה חובת השחרור גם על השאר. לפי זה, הממד של ה'אפקעתא דמלכא' במצוות השחרור תלוי במימושו על ידי ישראל.