שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, פ״ח

הסוגיה כאן מבקשת להסביר מדוע מותר להשקות שדה בית השלחין בחול המועד ובשביעית: אמנם בחול המועד מותר להשקות כדי למנוע הפסד, אבל אם איסור ההשקיה בשביעית הוא מדאורייתא, לא ניתן לבטלו בנימוק כזה. בתשובה לכך מביא שוב אביי את דרשת רבי, הפעם כדי להוכיח ששמיטת קרקעות בזמן הזה היא מדרבנן. אבל כאן דרשה זו נראית תלושה עוד יותר - הפעם לא רק שההיקש בין השמיטות ליובל חסר, אלא שגם אין מדובר בכלל על שמיטת כספים. גם כאן פירושו של רש"י נראה דחוק: 'בזמן שאי אתה משמט קרקע וכו' - מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע, ואיזה זה בזמן הזה'. לפי רש"י, אביי הניח שאם רבי דיבר על זמן שבו שתי השמיטות אינן חלות מהתורה, נראה שהוא דיבר על הזמן הזה. אבל מדוע להבין כך? אולי מדובר על זמנים אחרים בהם לא נהגו השמיטות, כמו בתקופת המדבר או בזמן גלות בבל?