על הרקע הזה יש להבין את ההפרדה שיצרו חז"ל בין שמיטת כספים ליובל. כיוון שהלוואות הן דבר מצוי, ההיגיון נותן ששמיטת כספים לא תנהג רק במצב האוטופי של היובל. חז"ל תפסו אותה כהלכה של חסד, ולא כמהפכה חברתית ברוחו של היובל. שמיטת ההלוואה נתפסה בעיניהם כסוג של צדקה, ולא כערעור יסודי על המערכת הכלכלית. חז"ל חיו בתקופה שבה היובל היה שייך לעבר הרחוק או לעתיד המשיחי, ואילו את שמיטת הכספים הם ראו כנחוצה לחיים בהווה, ולכן התנגדו באופן עקרוני להכללתה ביובל. הצמדתה לשמיטה, למרות שאינה קשורה לקדושת הקרקע, מבטאת את הרלוונטיות שלה לאופק החברתי הריאלי של ההלכה החז"לית.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, מ״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.