שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, ד׳

העיון בדברי חז"ל גם יאפשר לנו לעמוד על אחד המאפיינים היסודיים בצורת החשיבה שלהם ובאופן שבו הם קוראים את המקורות. פעמים רבות אפשר לראות שחז"ל אינם מנסים לעמוד באופן ישיר על ההיגיון של ההלכות המופיעות בתורה, ולפיו לפסוק בשאלות בהן הם דנים. דיון כזה נוטה לקשור את ההלכה לגורמים חיצוניים לה, כמו למשל בהסבר שבו עסקנו בפרק הקודם, לפיו שמיטת כספים נועדה להקל על האיכר שלא עיבד את שדותיו. במדרשי חז"ל שאותם נראה כעת איננו מוצאים נימוק כזה; ההלכה נקבעת בהם מתוך דינמיקה פנימית משלה, ולא מתוך זיקה למציאות החיצונית. הדיונים אינם עוסקים במשמעותן של ההלכות או בסיבותיהן, אלא במבנה שלהן; עיקר המאמץ מושקע בדימוי מילתא למילתא, במיון וקטגוריזציה של ההלכות השונות. יש כאן נקודה עמוקה: כפי שאומר המהר"ל, התורה היא סדר העולם, והמאמץ של חז"ל הוא פעמים רבות לעצב את ההלכות לכדי מבנה, ההופך להיות הבית שבתוכו חי היהודי. אך אין מדובר רק במבנה חיצוני; כפי שנראה, הקטגוריות והמסלולים השונים שחז"ל מציבים הם קודים המבטאים את השאלות היסודיות העולות מהקריאה בפרשיות. המיון הוא אופן של פרשנות, ומטרתו ליצור הרמוניה בין ההלכות, סדר המשקף היגיון פנימי, ומשליך לבסוף גם על פסיקת ההלכה.