שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, קל״ג

א במדרשים אותם ראינו כאן ניתן לראות שני סוגים של דרשות. הסוג הראשון הוא דרשה המבוססת על דמיון לשוני, כמו הגזירה־שווה בין המילים 'שבע שנים' בספרי היוצרת זיקה בין שמיטת כספים לבין שמיטת קרקעות. בדרשות אלו המבנה שיוצר המדרש מבוסס על הסמנטיקה המשותפת. את הסוג השני אני מכנה הטעמה רטרואקטיבית: במדרשים אלו קריאת הפסוקים מנקודת המבט של חז"ל, המאופיינת בחיפוש אחר המבנה, מביאה לכך שביטויים מסוימים מקבלים הטעמה מיוחדת. כך, למשל, הביטוי 'וזה דבר השמיטה' בפרשת שמיטת כספים הופך בעיני הספרי להדגשה שלפיה שמיטת כספים חלה רק בשמיטה ולא ביובל (בהמשך הפרק נראה את ההטעמה השונה שמעניק רבי למילים אלו). כך גם בסוגיה במסכת קידושין, שבה הביטויים 'כי קרא שמיטה לה'' ו'יובל היא' מובנים כהצהרה חגיגית על כך שהשמיטה ושחרור העבדים נוהגים גם בחו"ל.