שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, ל״ו

בשנת היובל חוזר שוב הציווי על השבתת הקרקע, אליו מצטרפים שחרור העבדים והחזרת הנחלות לבעליהן הראשונים. הנימוקים למצוות אלו מציגים בצורה קיצונית את יסודות התפיסה שראינו בפסוקי השמיטה של פרשייה זו: 'כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי' (שם, כג); 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹקֵיכֶם' (שם, נה). הקדושה מכוננת מצב של גרות בעולם: הארץ היא של הקב"ה ולכן אין לאיש בעלות עליה, וגם היהודי שייך לה' ולכן אסור לאף אחד לשעבד אותו. בדומה לפרשיית משפטים, גם כאן מוזכרת יציאת מצרים; אך דמיון זה רק מדגיש את ההבדל שבין הפרשיות, שכן כאן יציאת מצרים אינה מובאת כנימוק לרגש הסולידריות, אלא כמקור לעבדות לה' המערערת את המבנה החברתי.