האדם נתון כל חייו בדאגה, במועקה, במרדף אינסופי אחר צורכי הקיום. בתוך המרוץ הזה, אחד הצרכים היסודיים הוא שתהיה הפוגה, שיהיה סוף לדאגות שאין להן סוף. החגים והמועדים נענים לצורך זה בדרכים שונות; כדי לעמוד על כך נצביע על ההבדל בין חגי התורה לבין החגים האליליים. לפי אליאדה, החגים האליליים נועדו ליצירת השעיה של הזמן הליניארי של ההיסטוריה, התנועה הבלתי פוסקת לקראת הרגע הבא, הזמניות שהיא עצמה מצב של חוסר שלמות. חגים אלו כוונו ליצירת זמן מעגלי, התגברות על ההיסטוריה באמצעות חזרה לראשית. השיבה הנצחית נוצרת באמצעות החזרה על האקט הראשוני של הבריאה, חזרה המשיבה את העולם ליסודו, מקשרת אותו אל הקדושה, ובכך מאפשרת לו להתחדש. בחגים האליליים נלוותה לשחזור של אקט הבריאה התפרקות כאוטית ופריצה של גדרי החברה והמוסר, המבטאת שיבה אל התוהו ובוהו ואל האחדות הקמאית הקודמת לבריאה.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, כ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
