ספר יסודי התורה · פרק נ״א, א׳

ואמנם קרבנות היחיד, כלם לתועלת היחיד, בכל העתים אשר יעברו עליו. אם תבואהו טובה, יתן תודה לד' ויקריב קרבנו, ובזה יתרשם בלבו כי מאת ד' היתה לו הטובה, ויבטח בו ויתקן מעשיו, כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו. אם יהי' בצרה יתפלל לאל וידור נדר שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן, וכאשר רוח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו, ויתרשם בלבו כי ד' הצילו. ואם יחטא בשגגה יביא קרבן, ויתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחלה. ואם לא היתה כפרה לשוגג, היה החוטא אומר בלבו. מי יצילנו מיד האל הקשה הזה? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי, וחרה אפו בי וישליכני מלפניו, ואין לי תקוה להשיב חמתו, א"כ למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה? ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגוים הקדמונים שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם פשעיהם. רק בשלש עברות שיתכן שיכשל אדם בהן ויחשוב שאין במעשהו עון אשר חטא, בהן צוה להביא קרבן. ואלו הן.